מידת החסידות או הצדקנות? הדיאלוג "אותיפרון" לאפלטון
- Amir Leshem
- Jul 27, 2019
- 12 min read
Updated: Aug 3, 2019
סוקרטס מקבל את כוס הרעל - Jacques-Louis David 1787 – מוצג במוזיאון מטרופוליטן בניו-יורק
אותיפרון
רקע
אותיפרון הינו מומחה-מטעם-עצמו בשאלות של דת ואלים. הוא מגיע לרחבת הארמון[2] ורואה את סוקרטס. הוא מופתע לפגוש אותו שם ומבקש להבין מה גרם לו לעזוב את "ליקיאון"[3], שם הוא נמצא בדרך כלל ומדוע הגיע דווקא לארמון. סוקרטס מסביר כי סיבת הגעתו לארמון היא "עניין שבפלילים".
אותיפרון מופתע ואומר שהוא בטוח שסוקרטס לא הגיע כדי לקטרג על מישהו, כי זו לא דרכו. סוקרטס מאשר ומוסיף כי מישהו שהוא איננו מכיר, בשם מילטוס, החליט לקטרג עליו. הוא מודה שאיננו מכיר את האיש משום שהוא "צעיר" ובוודאי "אוויל".
אותיפרון מספר לסוקרטס כי הגיע לארמון כדי לקטרג על אביו אשר אחראי, לדעתו, להרג אדם. הוא מספר לו על אדם שעבד עבורו כשכיר. העובד סייע בעיבוד אדמתו הממוקמת בנאכסוס, שהוא האי הפורה ביותר מבין האיים ה"קיקלאדים" הממוקמים בדרום הים האיגאי. העובד שתה ביום המקרה הרבה יין, השתכר, התרגז על עבד שעיצבן אותו, קם ושחט אותו. אביו של אותיפרון התרגז על העובד ששחט את אחד מעבדיו, קשר אותו ברגליו וידיו והורידו לבור. לאחר מכן שלח שליח כדי שיברר איזה עונש מגיע לעובד לפי החוק. בינתיים הזניח את האיש הקשור בבור משום שלא היה אכפת לו ממנו. האיש הקשור בבור גווע בצמא ובקור ומת.
אותיפרון מספר עד כמה התרגז על אביו כשראה זאת. בעיקר התרגז על כך שאביו גרם למוות מתוך הזנחה והתעללות והאשימו ברצח. האב התגונן בפניו וטען כי לא רצח אותו, אלא רק קשר אותו - הוא לא ידע שהעבד ימות. בכל מקרה, אמר האב, מה לנו ולרוצח שמת. הוא היה אשם וממילא מגיע לו למות. האב מתרגז על אותיפרון הצדקן, אבל אותיפרון, אשר עסוק בשאלות של חסידות, צדיקות, קדושה וחטא, ממהר אל ארמון המלך כדי לקטרג על אביו.
הדיאלוג עוסק בשאלה מהי חסידות[4] ובמהלכו עולה התלבטות המכונה "דילמת אותיפרון", אשר מוקדשת לה בהמשך התייחסות מיוחדת.
הערות שוליים לרקע
[1] במקור היווני : Εὐθύφρων . ניתן למצוא את המקור ביוונית כאן. הסיכום נעשה ע"י אמיר לשם והוא צמוד למקור היווני.
[2] נקרא גם "ארמון המלך" והוא משכנו של הארכון השני ἄρχων βασιλεύς. הארמון ממוקם במרכז אתונה, ליד השוק (ראה הדמיה להלן). הארכון בסיליאוס היה שריד למלוכה עתיקה. למרות שרוב סמכויותיו נלקחו ממנו, הוא עדיין היה בעל השפעה רבה באתונה. עיקר עיסוקו היה פיקוח על הפולחן הדתי לאלים אבל גם על משפטי רצח ומשפטים שעניינם "חטאים כנגד האלים". הוא נקרא "שני" משום שהיה אחד מבין תשעת "ארכונאוטים", שהיו פקידי המדינה הגבוהים ביותר.
[3] גימנסיון המוקדש לאל אפולון. ממוקם במזרח אתונה, מחוץ לחומות. מאוחר יותר הפך אריסטו את הגימנסיון לבית מדרשו.
הדמיית אזור השוק באתונה
הדמיית השוק באתונה מתוך האתר www.ancientathens3d.com
(1) Basileos stoa הוא הארמון אליו מגיע סוקרטס ופוגש באותיפרון. זהו ארמון עתיק שכנראה קדם לרוב הבניינים במתחם
(2) Zeus stoa – מקדש לזיאוס
(3) מקדש לאל האש והנפחות הפסטיוס. המקדש עומד ברובו על תילו גם היום.
(4) Bouloterion החדש – הבניין שבו ישבו נבחרי העם והסנאט
(5) Tholos
. זהו ה Prytaneion, כלומר בניין הממשל. בבניין דלק אש התמיד המוקדשת לאלת המשפחה Hestia
(6) Bouloterion
העתיק. היה גדול יותר מבניין הסנאט החדש אבל פחות משוכלל. בתוכו שכנה הMetroon
(7) Aiakeion – רחבה למפגש
(8) הסטואה הדרומית. בניין המכיל 15 חדרים שהיה מותאם, ככל הנראה, לצורך סעודות אנשי הממשל והנבחרים ולאירוח אורחים חשובים.
(9) המזרקה
(10) המיטבעה
(11) בית המשפט הפתוח
(12) Stoa Poikile – מבנה בעל מרפסת ובו ציורים המתארים את הצלחות האתונאים במלחמה. היה אחד המקומות המוכרים והפופולרים ביותר באתונה.
סיכום צמוד לטקסט של הדיאלוג
לאחר חילופי דברים ראשוני המתואר לעיל , מספר סוקרטס לאותיפרון על האשמות מליטוס כלפיו.
האשמה הראשונה היא : הוצאת צעירים לתרבות רעה ו"קילקולם".
סוקראטס מתייחס להאשמה זו בלעג. הוא לועג למליטוס שאחראי להאשמה זו ובכך שפנה אל המדינה "כמו ילד ההולך אל אימו". תואנתו היתה שסוקרטס הורס את הנוער . סוקרטס מסכים כי חשוב מאד להשקיע מאמץ בחינוכם של צעירים ובוודאי למנוע את קילקולם. הוא מנבא, בציניות, עתיד מזהיר למליטוס, אשר מתחיל את הטיפול בסוקרטס ובוודאי ימשיך עם עוד רבים אחרים, כפי שאיכר מתחיל את הטיפול בשדהו בניכוש עשבים שוטים. ה"קילקול" לדעת מליטוס, נעשה ע"י "בדיית אלים חדשים" ו"ביטול אלים ישנים".
אותיפרון נזכר ב"דימון" אשר סוקרטס מדבר עליו מעת לעת, כמי שמזהירו מפני טעויות (ראה בדיאלוג "אפולוגיה") ואומר כי קרוב לוודאי שדיבורים מסוג זה אינם בהירים לרוב האנשים. הוא עצמו נוטה מפעם לפעם לנבא באסיפות העם את עתידותיהם של בני אדם וזוכה משום כך לקיטונות של בוז מטעם ההמון. הוא מחזק את ידי סוקרטס ואומר כי אין להקשיב אל ההמון, אלא "להישיר לכת".
סוקרטס לא מסכים לכוונת אותיפרון לשים את שניהם בכפיפה אחת. הוא עומד על ההבדל בין אותיפרון לבינו. אותיפרון נמנע בדרך כלל מדיבור אל קהל ומהצגת עמדותיו ואיננו שש ללמד את חכמתו. על סוקרטס אומרים את ההיפך – שהוא פועל מתוך אהבת בריות גרידא ו"מבזבז" את מה שיש לו על כל אדם שנקרה בדרכו מבלי לבקש שכר. אדרבא – נדמה לעיתים כי הוא מוכן לשלם לאנשים כסף ובלבד שידברו עימו.
אותיפרון מספר על הסיבה המניעה אותו לקטרג על אביו. הוא טוען כי הוא חש חובה לעשות כן משום שההורג לא עשה מעשה צודק. חובתו של אדם לתבוע לדין את מי שהורג אדם אחר באופן לא צודק, אפילו אם אותו רוצח הוא חברו. אם לא ימלא את חובתו לתבוע את הרוצח, הוא יידבק בטומאתו ולא יוכל להטהר ממנה, עד שיתבע. משפחתו טוענת כנגדו כי "אין זה ממידת החסידות" לקטרג על אבא. אותיפרון משוכנע שלא כך הדבר וכי מי שמכיר את "הווייתה הקדושה של החסידות" חייב לקטרג, גם אם המואשם הוא אביו. ידיעה זו היא שמבדילה בין חכם לבין אדם מההמון.
סוקרטס איננו מתרשם ממידת שכנועו הפנימי של אותיפרון והבנתו-לכאורה בתחום החסידות ומבקש לברר לעומק מה הן דעותיו בעניין. הוא מציע, בציניות, להיות תלמידו של אותיפרון, כדי שילמד אותו את מידות החסידות. הוא מוסיף שזה יכול להיות רעיון מצוין גם כטיעון הגנה במשפט. מאחר ומאשימים אותו באי אמונה באלים, יגיד במשפט שהחליט לפנות למורה אותיפרון שילמד אותו עליהם. אם ימשיכו להאשימו יוכל לומר – תפנו בטענות לאותיפרון ותתבעו אותו.
אותיפרון מקבל את ההצעה ועונה בזחיחות – אני מסכים. אם יעזו להאשים אותי במשהו שקשור באמונה באלים – אמצא את נקודת התורפה בטיעון שלהם בקלות וכך יהיו עסוקים בוויכוחים עם עצמם עוד זמן רב. סוקרטס מעודד את אותיפרון להמשיך בשיעור וללמד אותו מהי חסידות ומהו חטא.
החטא, לפי אותיפרון, סותר את החסידות ומבטלה. החסידות היא קיטרוג על עושה עוול. עוול הוא פשע של רצח, שדידת מקדשים וכיוב'. החסידות, היא פעולה המתנגדת לעוול. היא פועלת למנוע אותו ולרדוף את מי שגרם אותו, מבלי להתחשב במעמדו החברתי או המשפחתי. אותיפרון מוצא חיזוק לדבריו במעשי זיאוס כנגד אביו, הטיטאן קרונוס. קרונוס זמם לטרוף את זיאוס, לאחר שכבר בלע את בניו האחרים. זאוס, שאותו מחשיבים ל"צדיק באלים", כבל את אביו. גם קרונוס עצמו נאבק נגד אביו אוראנוס ואף סירס אותו. מאחר וראוי לבני האדם שיתייחסו למעשי האלים כמופת להתנהגות, אי אפשר להאשים את אותיפרון על שום שמקטרג על אביו, שכן כך ראוי לנהוג.
סוקרטס מטיל ספק בסיפורי האלים עליהם מסתמך אותיפרון ושואל אותו אם הוא בטוח שכך אכן קרה. אותיפרון מצהיר כי הוא משוכנע בכך ואף מניח כי קרו דברים מופלאים מאלה. סוקרטס מקשה ומוסיף בשאלה, האם לדעתו של אותיפרון האלים באמת נאבקים אלה באלה. אותיפרון מאשר ואף מוסיף כי הוא מכיר סיפורים נוספים על האלים שכל השומע אודותם מתפלץ מתדהמה. סוקרטס מבטיח לשמוע את הסיפורים הללו מתישהו בעתיד "בשעות הפנאי".
סוקרטס חוזר ומבקש מאותיפרון לנסות ולתת לו תיאור כללי יותר של מעשה חסידות. הוא מבקש לדעת איך זה נראה, כדי שיוכל לשוות זאת מול עיניו. מהי ה"דמות" של המעשה החסוד, כך שמי שיודע אותה יכול להיות בטוח אם המעשה הוא של חסד או של חטא. אותיפרון עונה: מעשה החסד הוא מה שאהוב על האלים.
סוקרטס מאד מרוצה מהתשובה, אבל בטרם הוא מגיע אל השאלה המרכזית הקשורה בה הוא מבקש להבין לאיזה מהאלים מתכוון אותיפרון. מאחר והאלים אינם מסכימים זה עם זה על שום דבר ובפרט על השאלה מהו צדק ויש ביניהם ריב ומדון, אותיפרון חייב להסביר כיצד זה מן האפשר לדבר על משהו אשר "אהוב על האלים". האם יתכן כי בקיטרוגו על אביו הוא מרצה את זאוס אבל מרגיז את קרונוס ואורנוס?
אותיפרון מבין את הבעיה שאליה נקלע ומנסה לטעון כי קיים מכנה משותף בעיני האלים בתפיסת הצדק. אין שום אל אשר סבור כי הריגת אדם שלא בצדק היא מעשה של חסידות. סוקרטס מפקפק בקביעה זו וטוען כי הבעיה בקביעת אותיפרון היא, שוב, במילה "צדק". אין איש בעולם אשר לא יסכים כי עוול הוא להרוג אדם בחוסר צדק. השאלה שכולם חלוקים עליה, אלים כאדם, היא, מה פירוש "לא בצדק". ולכן אנו שוב נמצאים בנקודת המוצא, משום שלא הצלחנו להתקדם מעבר לדוגמאות פרטיות אל המטרה שלשמה נועד הדיון והיא – הבנת המושג "חסידות". סוקרטס מפקפק בקול רם אם אותיפרון מסוגל בכלל להוכיח שהמעשה המסויים שלשמו הגיע לקטרג על אביו הוא בבחינת עוול בעיני האלים.
אותיפרון חוזר וקובע כי הוא משוכנע מאד שיצליח לשכנע את הדיינים, אולם כעת, לאחר השיחה עם סוקרטס, מסתבר לו כי התהליך עלול להיות כרוך ב"לא מעט טורח". סוקרטס לא משוכנע אבל מסכים לעזוב את השאלה הפרטית בצד ולנסות בכל זאת לטפל בשאלה הכללית יותר.
אותיפרון מנסה את כוחו שנית ומשיב הפעם כי "החסידות היא מה שאוהבים האלים כולם" ואילו "החטא הוא מה ששונאים האלים כולם". סוקרטס מבקש לעיין בקביעה זו ומנסה לברר את הקשר בין אהבת האלים לבין החסידות. השאלה היא :
"האם אהובה החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות"[1].
אותיפרון לא מבין למה הכוונה וסוקרטס מסביר באמצעות אנלוגיה. האלים אוהבים את החסידות בדומה למי שרואה את מה-שנראה. אומרים על דבר שהוא "נראה" משום שמישהו רואה אותו ולא להפך – שיש ראיה משום שמשהו נראה. בדומה, אם מישהו מוביל דבר מה, אזי אותו דבר הוא "מובל" ואין טעם לומר שמישהו מוביל דבר בגלל שהוא מובל. לכן, המסקנה הראשונה היא, שהחסידות ומה שנאהב ע"י האלים – אלו 2 דברים שונים ובלתי תלויים. החסידות נאהבת מפני שהאלים אוהבים אותה. הם מעדיפים אותה על פני מה שאינו-חסידות. החסידות איננה אהובה ובגלל זה האלים אוהבים אותה, אלא להפך – הם אוהבים אותה ולכן היא אהובה. השאלה הבאה תהיה על כן: האם האלים אוהבים את החסידות משום שהיא חסידות, או שאולי החסידות היא פשוט מה שהאלים אוהבים. באופן מדוייק, האם "חסידות" היא שם לקבוצת כל הפעולות והדברים שהאלים אוהבים באופן שרירותי או שאולי "חסידות" היא קבוצת פעולות ודברים שהאלים אוהבים משום איזה שהוא ערך או מהות ("דמות") הגלומים בהם עצמם.
אותיפרון סבור כי אין כאן שרירותיות[2] אבל מוסיף כי השיחה עם סוקרטס גורמת לו מבוכה גדולה יותר ויותר עם כל הסכמה עימו. הוא מתלונן שכל דבר שהוא קובע בשיחה עובר איזה סיבוב ומוצא את עצמו במקום חדש. סוקרטס מסכים ומשווה את פירות הדיאלוג הפילוסופי ליצירותיו של "אבי אבותיו[3]" דידאלוס, אשר היו מסוגלות, על פי המיתולוגיה היוונית, לנוע בעצמם ממקום למקום (כמו רובוטים). יחד עם זאת הוא סבור שאמנותו גבוהה מזו של דידאלוס משום שבמקרה הנוכחי, לא הוא זה שהכניס רוח חיים לקביעותיו של אותיפרון – אלא אותיפרון עצמו[4]. סוקרטס מצר על כשרונו זה לתת כושר תנועה לכל מה שהיה פעם דומם ובעל מיקום ברור ומוגדר. הוא מביע את משאלתו להתקל בדברים מוצקים וחד משמעיים העומדים במקומם אולם לצערו דומה הוא לטנטאלוס הצמא – בכל פעם שהוא שולח את ידו לשתות – המשקה מתרחק ממנו.
סוקרטס מבקש בכל זאת להמשיך בדיון ושואל את אותיפרון מהם היחסים בין הצדק לחסידות. נניח שצדק היא קבוצת מעשים וחסידות קבוצה אחרת. האם החסידות מוכלת בצדק? האם הצדק מוכל בחסידות? האם יש ביניהם חפיפה מוחלטת או אולי חלקית? אותיפרון עונה כי לדעתו החסידות מוכלת בצדק. כלומר, יש מעשים שהם צודקים אבל אינם נחשבים חסידות אבל אין מעשים של חסידות שאינם צדק.
סוקרטס מבקש להבין, איזה מהחלקים של הצדק הוא החסידות. אותיפרון עונה שהצדק מחולק באופן הכללי ביותר ל-2 קבוצות מעשים. האחת – בין אדם לחברו והאחרת בין אדם לאלים[5]. החסידות היא מידת הצדק הקשור למעשים בין אדם לאלים. מעשים אלה הוא מתאר כ"טיפול באלים".
סוקרטס מתפלא ומודה שאיננו מבין למה הכוונה ב"טיפול". הוא אומר שהוא מכיר טיפול בסוסים וכלבים אבל לא באלים. לכן, כדי להבין למה אותיפרון מתכוון, הוא מנסה לדעת את מהותו היסודית של המושג "טיפול". ב"טיפול", מבין סוקרטס מעשה שבעקבותיו מפיק המטופל תועלת. התועלת צומחת למטופל משום שהטיפול משביח אותו. הוא מבקש להבין מאותיפרון האם האלים לדעתו מפיקים תועלת מהעבודה לכבודם. אותיפרון מאשר בביטחון ואף משווה את היחס בין המטפלים לאלים ליחס בין עבדים לאדוניהם. הטיפול הוא "שירות לאלים".
סוקרטס מבקש להבין את אותו שירות. אם למשל נותנים שירות לבוני אוניות, הרי שתכלית השירות היא כלי השיט. לפי אותה אנאלוגיה, נבקש להבין מהו הדבר היפה או המועיל שאותו עושים האלים אשר לשמו מטפלים בהם ומשרתים אותם. אותיפרון בנסיון לענות על הדרישה של סוקרטס, עונה שהחסידות "מצילה את בתיהם של יחידים וקהילות" (וזהו הדבר היפה) בעוד שהחטאים "הורסים ומשמידים הכל".
סוקרטס מתעקש להבין את מהותה של החסידות. מאחר והיא "טיפול" באלים, הרי שאין היא אלא פולחן. הפולחן איננו אלא הדרך הנכונה "לבקש מהאלים בקשות ולהעניק להם מתנות". אותיפרון מאשר שכך הוא ולסוקרטס לא נותר הרבה על מנת לקבור באופן סופי את היומרה החסידית של אותיפרון.
סוקרטס מבקש להבין לאיזה סוג של מתנות זקוקים האלים והאם תפיסת החסידות הזו איננה אלא סחר-מכר של הענקת טובות הנאה בדמות מתנות בתמורה למימוש משאלות. ונניח שאכן כך הוא הדבר. המסקנה מכך היא שהחסידות היא מתן מתנות לאלים. מהן אותן מתנות? הרי אלו רק מה שהאלים אוהבים. אם כך הוא הדבר, הרי שחסידות היא עשיית מה שהאלים אוהבים. אותיפרון מאשר וסוקרטס מגחך ומזכיר לו שהשיחה התחילה בטענה הפוכה. היא התחילה בכך שהוסכם שהחסידות נאהבת ע"י האלים ולא להפך. המהלך המחשבתי הוביל, אם כן מטענה מסויימת לגבי מצב דברים בעולם ועיון בו הוביל למסקנה הפוכה מהנטען בהתחלה. הכרח הוא, אם כך, לברר שוב, מההתחלה, מהי חסידות. אותיפרון נזכר פתאום שהוא "ממהר למקום אחר" והגיעה שעתו ללכת. סוקרטס המאוכזב-לכאורה מברך את אותיפרון לשלום.
הערות שוליים לדיאלוג
[1] אותיפרון 10a.
[2] ויש לכך סיבה טובה, לפחות מבחינתו של אותיפרון. אילו היה מדובר בהעדפה שרירותית של האלים, לא היתה שום סיבה שאותן העדפות יוותרו קבועות בזמן (אלא אם כן יש להן איזו דמות ומכנה משותף). אפשר כמובן לטעון שהאלים החליטו בנקודת זמן התחלתית להעדיף התנהגויות מסויימות על פני אחרות ללא שום סיבה, אולם פועל יוצא של כך יהיה כי כל ההתנהגויות בעתיד היו פרוסות לפניהן מלכתחילה ואין שום בדל של עדות לדטרמיניזם רדיקלי כזה ביוון. טיעון דומה לכך יעלה אוגוסטינוס, 1000 שנה מאוחר יותר ובעקבותיו לותר, 2000 שנה מאוחר יותר. שניהם יטענו שהחסידים נבחרים ע"י האל באופן שרירותי ובחירה זו נעשתה עם הווסדו של העולם, עד סוף הדורות. טיעון כזה קובע למעשה שאין התנהגות מועדפת על האל ואם יש, הרי שאין שום סימן לכך מהאל. החסיד (לפחות בעיני עצמו) הוא כזה רק משום שנולד ויועד לכך.
[3] סוקרטס מגיע ממשפחת פסלים ועל כן רואה בדידאלוס, אמן הפיסול הראשון על פי המיתוס היווני, כאבי אבותיו.
[4] סוקרטס לועג באופן מובלע לאותיפרון אשר סבר כי הוא יודע עובדות מוצקות וחד משמעיות ולאחר שיחה קצרה התברר פתאום כי אין בקביעותיו יותר מאשר זחיחות נטולת בסיס (הוא מכנה אותו "אישי השאנן"). כל מה שהיה בטוח בו הפך להיות אוויר דליל והאזור הבטוח שחי בתוכו פעם, עקר ממקומו ועבר למקום אחר, לא ידוע.
[5] החלוקה מוכרת גם ביהדות: מעשים בין אדם לחברו נבדלים ממעשים בין אדם ל"מקום".
הרחבת הדיון מחוץ לדיאלוג : דילמת אותיפרון
לייבניץ ניסח את הבעיה באופן הבא:
הנחה: כל מה שאלוהים רוצה הוא טוב וצודק. השאלה היא: האם הטוב והצודק הם תוצאה של רציה (שרירותית) , או שאולי האל בוחר בטוב והצודק משום איכותם הטבעית והבלתי תלויה ברצונו. אם יש לטוב והרע איכות בלתי תלויה, הרי שהם קיימים בעולם ללא קשר ישיר לבחירותיו של האל. הוא רוצה בטוב ושופט, על פי רציה זו, את כל בני האדם.
נבחן את האפשרויות וננתח את השלכותיהן.
1. הטוב והצודק משקפים אמות מידה בלתי תלויות ברצון האל. הקיום שלהם קודם לרצון זה ובלתי תלוי בו. הם טבעיים ונובעים מהחיוב הפנימי הרציונלי של היחסים הבינאישיים. זוהי גם המסקנה שסוקרטס מנסה לשכנע בה את אותיפרון.
תומכים בהשקפה זו :
· איבן רושד וזרם ה"מועתז'ילה".
· תומס אקווינס. מסכים עם אפשרות זו תוך שהוא מבחין בין טוב וצודק הנקבע מתוך אמות מידה בלתי תלויות ובין טוב וצודק הנקבעים מתוך רצונו השרירותי של האל. אמות המידה הבלתי תלויות הן תוצאה של "משפט הטבע" (בלטינית jus naturale)
· לייבניץ.
בעיות שהשקפה זו מעוררת עם תפיסת האל הכל-יכול, שכולו-טוב, שהכל נהיה בדברו (ריבונות):
· ריבונות[6]. ישנו תחום של אפשרויות שבו אין לאל שליטה. לכן לטוב והצודק יש תחום קיום נפרד, ניצחי ובלתי משתנה. אידיאה שהאל מחוייב לה.
· כל-יכולת. אלוהים לא יכול לצוות משהו המנוגד לאמות המידה הללו. אלוהים לא יכול לבטל את עשרת הדיברות, אפילו אם היה רוצה. אלוהים מאולץ ויש לו מגבלות של כח ותחום פעולה אפשרי. לכן, אלוהים איננו כל-יכול.
· חופש רצון. לאל אין חופש רצון. הוא לא יכול לבחור אלא את הטוב והצודק.
· מוסר ללא אל. אין צורך באל כדי לקיים את הטוב והצודק. אלוהים לא קשור בכלל ליצירת קוד מוסרי. יכול להיות שהוא מבקש להפיץ אותו או ללמד אותו אבל אין צורך בתמיכה שלו או בקיום שלו כדי להבין את חוקי המוסר לבד. הבנת חוקי המוסר היא חובה אנושית הדורשת אחריות אישית החורגת מתחום האמונה.
2. הטוב והצודק הם תוצאה של רצון שרירותי של האל (voluntarism). אם האל היה סבור שזה טוב לרצוח אחד את השני – אז זה היה נקרא טוב.
תומכים בהשקפה זו:
· לותר, קאלווין. אלוהים הוא כל יכול ואין לכוחו שום מגבלה. הטוב והצודק הם ביטוי לחסד של האל כלפי האדם.
· דיקארט. מעלה כדוגמא את מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" ואומר – מדוע אי אפשר לחשוב על עולם שבו אלוהים מצווה את ההיפך? אצל דיקארט אלוהים רע ומתעתע זו אפשרות, אבל ניכר מהמאמץ שהאל עושה בהתגלויות חוזרות ונשנות כי כוונותיו טובות.
· הובס. מבין את ה"צדק האלוהי" ככח המוחלט.
· אל-ג'זעלי. תאולוג מוסלמי מתקופת הרמב"ם
בעיות עם אפשרות זו:
· המוסר איננו מבוסס על רציונל והגיון. כלל הכסף הקטיגורי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" איננו נגזר מ"אהבת לרעך כמוך" המופיע בתנך אלא ממחשבה רציונלית. אפשר היה לומר "ואהבת לרעך כמוך" וכן "עשה לחברך מה ששנוא עליך". באופן כללי יותר, לא ניתן לגזור שום כלל מוסרי (ובטח לא תורת מוסר) מתוך אוסף איסורים וציוויים שרירותי. אם יש תורת מוסר, הרי שיסודותיה ושיטת הפיתוח שלה אינם קשורים לציוויים המופיעים בכתבי הקודש. אפשר לראות (באופן משונה) שגם כך וגם כך, המסקנה היא שאין קשר בין הציווי המקראי לבין תורת מוסר באשר היא. בעיה זו מנוסחת ע"י Hume כ Is-Ought Problem . בקצרה, משמעותה היא שלא ניתן לגזור מה הכרחי Ought מעובדות Is. אם אלוהים מצווה משהו זה עדיין לא ברור איך מציווי זה נובע מה שראוי לבצע Ought. זאת ועוד, אין קשר בין החרדה המלווה (או שאמורה ללוות) את המאמין המקפיד קלה כבחמורה, לבין תורת מוסר, אשר אמורה להיות תוצאה של הפנמה ופיתוח עצמיים. פעולה מתוך חרדה מישות כל יכולה העלולה להעניש היא הקוטב ההפוך לפעולה מתוך הגיון ורגישות.
· השרירותיות מייתרת את האל. אל שאיננו פועל מתוך הגיון ורגישות אלא מתוך עצמה בלתי מרוסנת, הוא אל שאין טעם להאמין בו משום שהאמונה בו לא משפרת את האדם או את החברה ולא חושפת כלום מהעומק האנושי.
· כל מעשה יכול להחשב טוב או רע, לפי החלטת האל. אם רצון האל הוא שרירותי וללא שום סיבה, הרי שהוא יכול לשנות את דעתו ולהחליט פתאום על מצוות חדשות, אחרות.
· אין שום דבר מחייב ברצון האל. מדוע שהאדם ידרש לעשות משהו שביסודו של דבר הוא שרירותי וחסר הגיון והכרח.
[6] ידוע גם כ soverinity , במקור מלטינית עממית super = שליט, ריבון.
Comments