500 "שופטים". תפקיד השופטים אנאלוגי לתפקיד המושבעים בשיטת המשפט האמריקאית.
3 קטיגורים:
מליטוס- משורר. הוא זה אשר חיבר את כתב האשמה וזה שהציג אותו בפני השופטים. הוא נציג המשוררים החשים נפגעים מפעולותיו של סוקרטס בדיאלוגים שניהל.
אניטוס- היה בורסקאי (מעבד עורות) אמיד. היה ידוע בהתנגדותו לסופיסטים. הוא אחד משלושת הקטיגורים במשפט. בורסקאות דורשת עבודה עם חומצת טנין ועורות חיה מתה אשר משניהם נודף ריח חזק ודוחה. אניטוס אמיד, ככל הנראה מכח ניצולם של עובדים או עבדים בתנאים מחפירים. לכן הסירחון הנודף ממנו איננו רק פיסי אלא גם מוסרי. הוא מאשים את סוקרטס בשם בעלי המלאכה והמדינאים, החשים פגועים בשל הדיאלוגים שניהל עימם.
ליקון- נואם. נציג הנואמים החשים נעלבים מסוקרטס.
רקע
סוקרטס נשפט בטענה של השפעה רעה על הנוער (או "קיצוץ בנטיעות" בהשאלה מלשון חז"ל). המשפט נערך בפני 500 אזרחים שעלו בגורל (בדומה למושבעים בארה"ב). סוקרטס מנסה להתגונן מהאשמות הקטיגורים. הוא ניצב מול השופטים ונואם שלושה נאומי הגנה. המעמד כולו מקבל את הכותרת "אפולוגיה"[2].
הערות שוליים לרקע
[1] את המקור ניתן למצוא כאן. הסיכום מאת אמיר לשם והוא צמוד למקור היווני.
[2] במקור Α᾿πολογία .Apologia = הסיפור שלי , במקור מapologos = סיפור, התייחסות. מהצירוף היווני apo+logos = בפירוש מילולי "מתוך הדיבור". המשמעות המקורית באנגלית היתה "הצדקה עצמית" אך היא התפתחה להיות "התנצלות". למעשה קיימים במשפט 2 שלבים נפרדים ושונים באופן מהותי. השלב הראשון – שלב ההגנה שבו נמסר "הסיפור שלי" למקרה ובשלב השני, אם הנאשם הפסיד, ניתנת הזדמנות להתנצלות שתפקידה להביע חרטה על המעשה תוך הכרה ב"רוע" שבו. בדיאלוג ניתנים גם נאום ההגנה וגם נאום ההתנצלות, שניהם ספוגים אירוניה מרירה ומעמיקה על מצב האדם בעולמו.
נאום ראשון – שלב ההגנה
הקדמה
סוקרטס פונה אל קהל שומעיו בנימה צינית ואומר כי דבריהם של הקטיגורים נגדו היו משכנעים עד כדי כך שהוא עצמו כבר שכח מי הוא וחשב שהוא באמת נבל, כפי שתיארו אותו. למזלו ניתנה לו ההזדמנות לדבר ולפיכך נזכר במציאות כפי שהיא ונכח כי כל מה שנשמע עד כה מפיהם איננו אמת. לא רק שלא היתה אמת בדברים, אלא שהם שקרים זדוניים[1].
סוקרטס מזכיר לשופטים כיצד הסבירו להם הקטיגורים כי הוא נואם גדול והזהירו אותם לבל ירומו. סוקרטס מכריז כי שקרים רבים נשמעו במהלך המשפט אבל השקר הגדול מכולם היה באשר לסגולות נאום אלה. הוא דוחה לחלוטין את היותו "נואם גדול" . לעיתים, הוא מסביר, נשמע דובר האמת כאילו היה "נואם גדול" ואם כך הדבר הפעם, הרי שברור מדוע כינוהו כך. הקריטריון האמיתי והנכון היחיד להשוואה באשר לגדולתם של נאומים ונואמים חייב להיות מידת האמת שבהם. אם כך הוא הדבר במשפט זה, אין בכלל יסוד להשוואה ברמת הנואמים. נאומי הקטיגורים היו עלובים, משום שבכל דבריהם שקר ואף לא אמת אחת. נאום סוקרטס, לעומת זאת, "גדול" משום שדבריו כולם - אמת. הנאום לא צריך להיות מלוטש, מקושט או מליצי כדי להיות טוב[2]. אדרבא, פעמים רבות לשון מליצה נועדה להרחיק את השומע מהאמת מכח הרושם שמותירה. סוקרטס מודיע שהכנת נאומים איננה לכבודו. אמיתות חייבות להיות מנוסחות בבהירות וישירות ובמילים פשוטות, כאילו נאמרו סביב שולחן בכיכר שוק. הישירות מתחייבת גם משום גילו המתקדם. הוא איננו מעוניין להרשים את הצעירים בניסוחים מיוחדים וממילא, איננו מסוגל לעשות זאת. שפת הצעיר איננה כשפת המבוגר. השופט חייב להשתדל לחשוף את האמת ואסור לו להתרשם מדברים שאינם מוליכים אותו אליה.
הערות שוליים - הקדמה
[1] במקור ἐψεύσαντο epsensanto מ psendo = לשקר אולי מPIE leugh = לשקר. הסימון PIE פירושו Proto Indo European , שהיא השפה הקדומה ממנה התפתחו שפות רבות, כולל היוונית.
[2] במרחב האסטתי חשוב גם כן להבחין בין המקושט, המליצי, המלוטש וה"קיטשי" הממוחזר לבין ה"יפה". היפה (כמו הטוב) מתארים את האמת שאין לה דבר מכל אלה – היא איננה ממוחזרת, איננה מקושטת ואיננה מלוטשת. היא מקורית, חדשה ולכן בוסרית, עמומה וגסה למי שלא מבין ורגיל לשמוע רעיונות ממוחזרים. כאשר האמת בצורתה היפה מופיעה, קשה עדיין לראות "לאן כל זה הולך". הדבר נכון גם באשר לאמת מדעית. אף אחד לא הבין מיד את כל מה שנובע מתורת היחסות, למשל. אף אחד לא הבין מיד מה המשמעויות של תורת האבולוציה. באופן דומה ניתן לדבר על אמנות הרנסנס.
נאום ראשון - התייחסות להאשמה הראשונה כנגד סוקרטס
סוקרטס מזכיר את הטענה הראשונה של מליטוס כנגדו:
"סוקרטס עושה עוול ועוסק בתעלולים, בשעה שהוא חוקר את שמתחת לאדמה ומעל בשמיים. הוא הופך את הטענה הנפסדת לניצחת ומלמד אחרים לעשות כמותו".
השקר הראשון שראוי שיחשף הוא בטענה כאילו חכמתו של סוקרטס מאפשרת לו "להפוך טענה נפסדת לניצחת"[1]. המפיצים שקר זה הם המסוכנים שבאויביו - גרועים אף מהקטיגור אניטוס עצמו. הטוענים זאת, סבורים שאנשים החוקרים "את שבשמים ומתחת לאדמה" , אינם מאמינים באלים[2]. מדוע הם כה מסוכנים? משום שהם דוברים כנגד סוקרטס, מאחורי גבו, פונים לצעירים ואף ילדים, ומשתדלים לשכנע את מי שרק אפשר אודות הסכנה לכאורה הנשקפת לציבור ממנו. איש איננו יודע בוודאות מי הם, פרט לאחד המוכר לכל והוא אריסטופנס[3], אשר מעז לתאר אותו כהדיוט אשר "מהלך באוויר" וטוען טענות מופרכות. מי שמכיר את סוקרטס יודע, כי הוא מעולם לא טען דברים המתקרבים לאופן שבו הם מוצגים בקומדיה. קשה לאדם להתגונן מפני "אנשי צללים"[4] משום שאין לו שום אפשרות או הזדמנות, לסתור בזמן אמת את האשמותיהם. לכן המשימה שעומדת לפניו קשה שבעתיים – להזים בזמן קצוב וקצר, שקרים שניטוו במשך זמן רב. לכן, למרות שדבריו אמת לאמיתה, מודה סוקרטס כי איננו מעז אפילו לייחל להצלחה וכי התגוננותו איננה יותר מאשר "מעשה של ציות לחוק ולאלוהים".
[2] האמונה באלים נתפסה כאחד מהמאפיינים של האתונאי ובן תרבות. אי אמונה באלים פירושה לא רק התרסה כנגד הציבור שבקרבו אתה גדל, אלא גם כנגד מה שתרבותי בעיר המדינה.
[3] אריסטופנס לועג לסוקרטס בקומדיה "עננים". הוא אחד מהמשתתפים בדיאלוג "המשתה".
[4] במקור σκια = צל. מPIE skai = לזהור, לנצנץ. זהו המקור לאנגלית shade וגם shine. במושג זה נעשה שימוש גם כדי לתאר את הצלליות המופיעות על גבי הקיר במשל המערה. לא זו בלבד שאנשי הצללים פועלים בחשאי ובאופן נסתר, אלא שכל פעולתם יוצרת צלליות נוספות. אין להם מה למכור מלבד צללים, שהם במהותם העדר האמת השמשית, כלומר שקר.
נאום ראשון - התייחסות להאשמה השניה כנגד סוקרטס
ההאשמה שניה כנגד סוקראטס, נוגעת לדרישת התמורה בעבור שירותיו. בפרט, נטען כי הוא דורש תשלום עבור שירותיו כמחנך.
על כך עונה סוקרטס : למרות שהוא עצמו לא רואה בכך פסול, הרי שמעולם לא ביקש ולא קיבל תשלום עבור אף אחת מעצותיו המחנכות. אפילו אם היה מקבל, הרי שהיה יכול להחשב כמי שנמצא בחברה טובה. אחרי הכל, אנשים מכובדים כגון גורגיאס[1], פרודיקוס[2] והיפיאס[3] מציעים שירותי לימוד בתשלום ויש מכובדים גדולים, כגון קאליאס[4], אשר מוכנים לשלם להם. קאליאס עצמו נקב בשמו של החכם אואנוס, כמי שראוי לחנך את שני בניו והקביל חינוך זה לאופן שבו הסייס מחנך את סוסיו. סוקרטס מודיע כי אין לו דבר מכל אלה, פשוט משום שהוא "יודע שאיננו יודע"[5].
הערות שוליים - נאום ראשון האשמה שניה
[1] גורגיאס איש ליאונטיני (376-483): נואם נערץ אשר התפרסם באתונה עם בואו לייצג את מדינתו (אתונה היתה מנהיגת ה"ליגה האטית" שהיתה ברית בין ערי המדינה אשר שכנו בחבל הארץ "אטיקה" בו היתה גם אתונה) . על שמו נקרא אחד מהדיאלוגים של אפלטון.
[3] ראש המשוחחים בדיאלוג "היפיאס זוטא" הנקרא על שמו.
[4] המארח את מפגש הפסגה בין פרוטגורס לסוקרטס, בדיאלוג פטוטגורס. ההשקעה בחינוך נבעה מרצונו של היווני להצטיין ולהביא את יכולותיו והצלחותיו למירב. רצון זה הוא פועל יוצא של המריטוקרטיה האתונאית, אשר במסגרתה נחשב החכם והידען המצטיין, כמי שתורם לחברה שבה הוא חי ומשפר אותה.
[5] בכך רומז סוקרטס בציניות כי גם אלו המחזיקים מעצמם חכמים, אינם באמת יודעים. ההבדל בינו לבינם איננו ברמת הידע אלא ברמת העמדת הפנים – הם מעמידים פנים שהם יודעים ואילו הוא מודה באופן חד משמעי – אני לא.
נאום ראשון - התייחסות להאשמה השלישית כנגד סוקרטס
הטענה השלישית הנטענת נגד סוקרטס היא – אין עשן בלי אש. אילולא היו מעשיו של סוקרטס נבדלים ממעשי אדם רגיל, ודאי לא היו מרכלים עליו כך.
על כך עונה סוקרטס : כל חטאי הוא שהשגתי "חכמת-מה", כלומר חכמה מוגבלת המתאימה לכוחו של אדם. ייתכן ולמקטרגים חכמה נעלה משלי, אולם אין לי את הכלים לשפוט זאת, פשוט משום שאינני מכיר חכמה נעלה זו (נאמר כמובן בציניות).
הוא מבקש לבסס את טענתו באשר לאותה חכמה על דבריו של כירפון. כירפון, מזכיר סוקרטס, היה בין המשתתפים בהפיכה הדמוקרטית. הוא יצא לגלות וחזר, כמו אניטוס והוא חלק מהעם וחברם של רבים מהאזרחים. לכן, אפשר לסמוך על דבריו ואי אפשר לחשוד בו שהוא משוחד. בפרט, אפשר לסמוך על סיפור ביקורו בדלפי. בעת ביקורו אצל האורקל שאל כירפון את הפיתיה[1] "האם יש חכם מסוקרטס" ותשובתה היתה לא. כעת נותרה השאלה - למה התכוונה הפיתיה?
למיטב ידיעתי, אומר סוקרטס, "אינני חכם – לא בדבר גדול ולא בדבר קטן". כדי לבחון את העניין לעומק הוא מחליט לפנות אל אדם אשר כולם מסכימים שהוא חכם גדול, לדבר איתו, לוודא שהוא אכן חכם יותר וכך לסתור את דבר הפיתיה. הוא בוחר במדינאי איש אתונה אשר נראה בעיני כולם ומעל הכל, בעיני עצמו, כחכם גדול. לאחר דיאלוג מאתגר עימו בשאלה "מהו דבר נאה וטוב", מתברר כי אותו חכם גדול איננו מבין הרבה במה שהוא מדבר עליו. המבוכה שנגרמת לו בעקבות שאלות סוקרטס מעוררות אצלו שנאה כלפיו. מצידו של סוקרטס, הוא מסיק את המסקנה שאין אותו אדם כה חכם וכי ההבדל ביניהם נעוץ בעובדה אחת פשוטה : שניהם אמנם אינם יודעים, אבל המדינאי חושב שהוא יודע, בעוד סוקרטס יודע שאינו יודע. הידיעה באשר לטיב הידיעות שלנו – מתבררת להיות כמבחן המרכזי לחכמה. על המבחן הזה הוא חוזר שוב ושוב עם חכמים בולטים אחרים בחברה האתונאית והתוצאות דומות – ברגע שהידיעה נחשפת כאי ידיעה נמלא בן הזוג לדיאלוג במשטמה. אדרבא, התגלתה תמונה משונה שבה דווקא המדינאים "הנודעים לתהילה" , המתיימרים להיות חכמים, מתגלים כנבובים, בעוד שהפשוטים נטולי היומרה מתגלים כבעלי תבונה והגונים יותר.
המצב הפך מוזר אף יותר כאשר שוחח עם משוררים. אז התברר לו שאין להם הרבה מה להגיד על השירה שלהם או מדוע כתבו אותה. משום כך, עליו להסיק כי השירים לא חוברו מכח החכמה אלא מכח כשרון טבעי והשראה אלוהית.
אצל בעלי המלאכה גילה ידיעה באשר להיבטים המעשיים של היצירה אבל לא מצא חכמה רבה כאשר סטו מהמומחיות המסויימת שלהם כדי לדון ב"עניינים חשובים ביותר". סוקרטס מתוודה שהדיאלוגים אותם ניהל הביאו אותו אל המסקנה שעליו להחליט כיצד עליו להמשיך לחיות מעתה והלאה. האם להצטיין במלאכה ולהיות סכל או להשאר כפי שהוא – וזו אכן החלטתו – סוקרטס מחליט להשאר כפי שהוא.
מעמדה זו הוא פונה לפרש מחדש את משמעות אמירתו של האורקל. כשהוא אומר שאין חכם כסוקרטס, כוונתו לומר לבני האדם שהחכמה שלהם איננה שווה מאום וכי רק אנשים כסוקרטס יכולים להבין זאת. סוקרטס מבקש להציג את עצמו כמי שמבקש אחר דרישת האלים ואת מעשיו ושאלותיו כהגשמת דרישות אלה.
הערות שוליים להאשמה השלישית
[1] במקור Πυθία הוא השם לכוהנות המקדש בדלפי, הממוקם בהר פרנסוס (שהוא הר הדומה בגובהו וצורתו לחרמון). המקדש בדלפי החל לפעול כמקדש לאל אפולון, בערך בשנת 1400 לפנה"ס, לאחר שהחליף מקדש אחר באותו מקום, שנועד לכבוד אלת הארץ גאיה. המקדש פעל עד 395 לספירה, עת נסגר בפקודת הקיסר הרומאי הנוצרי תיאודיסיאוס. מקור המילה "פיתיה" הוא , לפי סיפורי היוונים, שמו הקדום של דלפי. לפי "מטאמורפוזות" של אובידיוס (סופר רומאי בן דורו של ישו) , "פיתון" היתה מפלצת דמוית נחש שחיה באזור המקדש דלפי, על ההר וסופה שנטבחה ע"י האל אפולון. מפלצת זו נקראה בימים קדומים Krisa (קריזה) והיא עמדה במרכז הפולחן לאלה גאיה. פה המקום לציין את הנחש מגן העדן והקשר שלו אל האדמה : "עפר תלחך כל חייך". אפולון, אל החכמה והטכנולוגיה (האטימולוגיה לא ידועה אבל סברה שלטת היא כי מקורו במילה "חומה" ו"גדר מכלאת חיות"), מגיע ומנצח את הנחש המסמל את הכוחות הקדומים והפראיים הגלומים באדמה. בסיפור זה משתקפת, ככל הנראה, אמת הסטורית ונראה כי הדת האפולונית הסוגדת לחכמה והטכנולוגיה מחליפה את הדת הסוגדת לכוחות הטבע הפראיים והלא מובנים. אם נחזור לסיפור התנכ"י, אפשר לראות הקבלה מעניינת : שם הנחש מפתה את האישה לאכלו מעץ ה"דעת" בטענה שכשיעשו זאת "יפקחו עיניהם". האשה מביטה בעץ ורואה שהוא "נחמד להשכיל". הנחש הוא זה שמביא על האדם את פיתוי החכמה. הוא לא סתם כח מפלצתי המבטא את המעמקים השרירותיים של כוחות האדמה אלא כח אשר דוחף את האדם לפקוח עיניים ולהבין את סופיותו ומעורר בו בושה ממצבו הטבעי. בין אם היתה השקפה זו בדבר החלפת הפראיות בחכמה, גישה נורמטיבית מוכרת ובין אם היתה סיפור יחודי הידוע לקומץ הוגים קדומים, אפשר לראות קווים משותפים לסיפור המשקף הלכה למעשה אבולוציה בחיי החברה והתרבות האנושיים. אפולון מגיע מתוך גאיה וכרונולוגית, אחרי הפיתון, בנה. הוא סיפור נוסף על בן ההורג את אביו ומזמן בעשותו כן, זמנים חדשים והבנות חדשות על העולם.
נאום ראשון - התייחסות להאשמה הרביעית כנגד סוקרטס
הטענה הרביעית הנטענת נגד: סוקרטס מקלקל את הצעירים כשהוא מכניס לראשם ספקות אשר עלולות לגרום להם לחוש זלזול כלפי אבותיהם והחברה כולה. בפרט מעוררים טיעוניו ספקות באשר לקיומם של האלים בהם מאמינה המדינה. סוקרטס מפתה את הנוער להאמין ב"דימונים שונים וחדשים"[1].
על כך עונה סוקרטס : הצעירים הצטרפו לשמוע את שאמר בדיאלוגים ללא שהתכוון לכך. הצעירים השתייכו בדרך כלל למעמד הגבוה והגיעו לדיאלוגים מתוך שעמום. רבים למדו להתענג על המבוכה שגרם סוקרטס לאנשים רמי מעלה ופתחו במסע דיאלוגי משלהם שמטרתו לעשות צחוק מכל מי שחושב שהוא יודע משהו. לא פיללתי לכך, מודה סוקרטס. הבעיה היא שהכעס המתעורר באנשים שאותם צעירים עשו מהם צחוק, מתועל כנגד סוקרטס ולא כנגדם. לפיכך התרבו האנשים ששונאים את סוקרטס וטוענים כי הוא משחית את הנוער כשהוא גורם להם לאבד את הכבוד כלפי המבוגרים.
סוקרטס מחליט לעמת את מליטוס עם הטענה נגדו ומבקש ממנו לדעת, על סמך קביעותיו באשר לגורם המקלקל את הנוער, מי זה אשר משפר אותו. מליטוס עונה – מה שמשפר את הנוער הם החוקים. סוקרטס מתקן את מליטוס לאמור: לא שאלתי מה, שאלתי מי. אם אתה אומר לי חוקים, אז אני ממשיך ושואל אותך – מי מתקין את החוקים הללו. מליטוס עונה – הדיינים. סוקרטס מקשה – האם רק חלק מהם או כולם. ואולי יש עוד מישהו חוץ מהם. מליטוס עונה כל הדיינים ולא רק הם – גם חברי המועצה, ואסיפת העם ובכלל כל האתונאים.
סוקרטס מסכם את דבריו של מליטוס בעלבון – כל האתונאים משפרים את הנוער, חוץ ממני. ואז מוסיף ושואל – אתה בטוח שזו המציאות מליטוס? בדרך כלל המצב הוא הפוך. מליטוס עונה שהוא בטוח – סוקרטס הוא השפעה רעה על הנוער. סוקרטס מבקש לברר הלאה האם לדעתו נעשה הדבר בשגגה או בזדון ומליטוס עונה – בזדון. סוקרטס מגחך ועונה שתשובת מליטוס איננה הגיונית ולא תשכנע אף אדם הגון. האמירה שפעולותיו של סוקרטוס היו מיועדות מאז ומעולם למטרות חורבן והרס הנוער האתונאי נטולת כל בסיס הגיוני ועובדתי. ממילא, השאלה אם סוקרטס הורס את הנוער או לא, צריכה לעמוד במבחן עובדתי אבל כוונתו הטובה בלתי ניתנת לערעור.
מכיוון שכך, עולה אחת משתיים : או שאין באמת קלקול של הנוער, או שיש אבל הוא נעשה בשוגג. טענת מליטוס באשר לקלקול בזדון מחזקת את טענת סוקרטס כי האישומים עצמם שקריים וזדוניים. בכל מקרה, אם אכן יוכיח מליטס כי סוקרטס קלקל את הנוער, מה שטרם הצליח לעשות, עדיין יכולה להיות לכך רק סיבה אחת – שהוא עשה זאת בשוגג. ואם עשה זאת בשוגג, איך ניתן להעמידו לדין? אפשר ללמד ולהוכיח אותו אבל לא להאשימו בפשע. אבל, אם נפלה שגגה, מליטוס מעולם לא עשה מאמץ לקום ולתקנה והשתדל תמיד להמנע מכל פגישה עימו. באשר לטענת הקלקול עצמה, מזכיר סוקרטס לכולם כי נטל ההוכחה רובץ על מליטוס וכי טרם עשה זאת.
מליטוס טוען כי סוקרטס מדיח את הצעירים מאמונה באלים וגורם להם להאמין בדימונים מומצאים וזאת משום שהוא "אינו מאמין במאומה". הוא מוסיף כי סוקרטס אפילו מבטל את אלוהיותם של גרמי השמים וטוען כי "השמש היא אבן והירח אדמה".
סוקרטס בתגובה מלגלג עליו תוך שהוא פונה אל קהל שומעיו ואומר – ראו איך מליטוס מזלזל בידיעות שלכם, שהרי מה שאמר עכשיו אלו דברים המתייחסים לדעות הפילוסוף אנאכסגורס[2] ובכלל לא אלי. פרט לכך מביע סוקרטס תרעומת על הסתירה הרשלנית בטיעון אשר מצד אחד קובע שסוקרטס מאמין באלים אחרים ומצד שני טוען שלא מאמין בכלום.
סוקרטס מדגיש שוב כי לא ההגיון או החכמה עומדים מאחורי האשמות נגדו, אלא טינה ושנאה מצד ההמונים. הוא מעלה את האפשרות העולה בראשם של רבים, כי היה צריך להמנע מהדיאלוגים שסיבכו אותו ושמו אותו בסכנת חיים. כנגד טענה זו משיב סוקראטס, שראוי לאדם בעל ערך עצמי ויהיה נמוך ככל שיהיה, לדבוק בשאלת הצדק. השאלה שצריכה להנחות פעולותיו של אדם איננה האם הן מציבות אותו בסכנת חיים, אלא האם הן פעולות צודקות אשר ראוי לעשותן. עדות לכך ניתן למצוא במעשי הגיבורים ובני האלים אשר סיכנו את עצמם ואף מתו, בשעה שהגנו על צדקתם. דוגמא אחת לכך היא מקרהו של אכילס אשר ידע מפי אימו האלה כי ימות אם ילך להלחם בקרב כנגד הקטור במלחמת טרויה ולא זו בלבד שלא נבהל, אלא ענה "הן מיד אמותה"[3]. אכילס העדיף למות ובלבד שלא יחטא במעשה לא צודק ויחיה חיים של איש מושחת. סוקרטס מזכיר לכולם כי גם הוא השתתף בקרב כחייל מטעם אתונה ולמרות שהיה נתון לסכנת מוות – לא ברח[4]. הוא מוסיף ואומר שאילו היה בורח מפחד המוות, היה עושה מעשה נורא שראוי לגינוי ולהעמדה לדין. אדם שבורח מסכנת המוות הגלומה במעשה הצודק, רק מפני שהוא חס על חייו, איננו יכול להחשב כמי שמאמין באלים ובנבואה וכמוהו כטיפש המשים עצמו חכם.
ממילא, הבריחה מהמוות היא טיפשית משום שהיא נובעת מפחד שאיננו מבוסס על שום ידיעה. איש איננו יודע על המוות דבר - מטוב ועד רע. לכן, מסכם סוקרטס, כל עוד אני פועל לפי מידת הצדק וממלא את חיי במשמעות אמיתית וכל עוד אינני יודע אם המוות רע , הרי שאינני ירא ממנו. משום כך, מצהיר הוא על סירובו להמלט מגזר הדין (למרות שהיתה לו הזדמנות לכך) ועל סירובו לחדול מפעולותיו.
חיים המגלמים את השאיפה לחכמה מבטאים יותר בכל את הציות לאל. אהב החכמה ממלא את רצון האל ופועל כשליח שלו. מטרת שליחותו הינה לעורר ולדבר על ליבו של כל אדם ואדם ובפרט אם הוא אתונאי. תפקידו לעורר שאלה בעיקר בקרב רבי העוצמה והעשירים ולברר עימם מדוע סבורים הם כי הרדיפה אחר כבוד ועצמה חשובה יותר מרדיפה אחר תבונה ואמת. תפקידו להקשות על אלו המבינים את השגשוג וההצלחה כחומריים, להפנות אותם מתענוגות הגוף אל עומקי הנפש. או בלשונו של אפלטון:
"אנא, הטוב שבאנשים, האתונאי, בן העיר הגדולה והמהוללת ביותר על חכמתה ועוצמתה, הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר ולשם כבוד ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב?"[5]
סוקרטס מגן על עמדה זו בטענה שהמנעות מרדיפה אחר הסגולה הטובה היא עניין מגונה משום שהיא מזלזלת "במה שיקר ביותר" תוך העדפת מה ש"קל ערך יותר". השגתה של הסגולה הטובה היא "מצוות האל" והשאיפה אליה היא עבודת אל אמיתית.
המאמץ העיקרי של סוקרטס מופנה לשידול הצעירים כמו גם הזקנים "לבל ידאגו לגופם וכספם תחילה". האדם ההגון חייב לדאוג בראש ובראשונה לנשמתו. הוא מצהיר כי לא ישנה את דרכיו, גם אם משמעות הדבר היא עונש מוות. אם אכן זה יהיה דינו, יפסידו מכך שופטיו יותר מאשר הוא עצמו. מליטוס ואניטוס לא יכולים להזיק לו במאומה משום שהאיש הטוב יותר לעולם לא יינזק בידי הגרועים ממנו. ההגנה שבשמה יוצא סוקרטס איננה מונעת משיקולים צרים של הצלת חייו שלו, אלא מתוך שאיפתו להצלחתה ושגשוגה של החברה האתונאית. הוא מתאר עצמו כ"מתנה" מהאל לאתונה ומדמה את החברה המתגוררת בה לסוס גדול ואציל הזקוק מדי פעם לדקירת דורבן כדי להתעורר מעצלותו. על פי אותו הגיון, הזעם המופנה כלפיו מצד נכבדי העיר, משול לכעס מצד מי שמעירים אותו משינה.
סוקרטס מתאר כיצד הזניח ברבות השנים את חייו ורכושו הפרטיים ובו בזמן השקיע את מרצו ומאמציו למען הכלל. יחסו אל הסובבים אותו היה תמיד אישי, כאח או כאב. מעולם לא פעל למען הנאה, או למען הגדלת ההשפעה והכבוד. לא זו בלבד שלא ביקש מעולם שכר עבור מעשיו, הוא מעולם לא קיבל בתמורה אף לא הכרת תודה. אדרבא, היחס כלפיו היה של עוינות והוא נבע מכפיות טובה וחוסר בושה. רבים אולי תוהים מדוע מזדרז סוקרטס להענות לאתגרי הדיאלוג הפרטיים, בזמן שהוא דוחה כל נסיון לסבכו ביעוץ למדינה הנעשה ברשות הרבים. הסיבה לכך, מסביר סוקרטס, היא "קול דמוני"[6] הפוקד עליו להמנע מכך.
ההגיון העומד מאחורי הקול האלוהי נעוץ בידיעה שאין לאיש הרודף אחר האמת והצדק שום סיכוי לעמוד בפרץ השחיתות והעוול השוטפים את החיים הציבוריים[7]. הוא מבקש להביא ראיה לדבריו מאירועים אמיתיים שקרו לו בשעה שהיה חבר מועצה[8]. האירוע המוזכר הוא קרב ימי בין אתונה לספרטה שבעקבותיו נתבעו לדין עשרה מפקדים בכירים בטענה שהפקירו פצועים בשטח. סוקרטס מזכיר כיצד התנגד להעמדה לדין זו ובעקבות כך התכוונו לאסרו. אפילו כאשר קיבל איומים וצעקות מצד בכירי המועצה, עמד בסירובו והתנגד להאשמות כנגד המפקדים. לאחד שקרסה הדמוקרטיה לטובת האוליגרכיה והשתלטו על אתונה שלושים הטיראנים, עמד סוקרטס בנסיון נוסף של השלטון לסבכו במעורבות בהאשמות שווא כנגד אנשי ציבור בכירים אך גם בנסיון זה עמד בגבורה תוך סיכון חייו. החיים בשירות המדינה והציבור מסוכנים וסוקרטס לא מעוניין לקחת חלק בסיכון הזה. מבחינתו, החיים הטובים הם חיים פרטיים שבהם הוא משוחח עם מי שהוא בוחר ומהרהר בנושאים המטרידים אותו כל אימת שיחפוץ. אין לו תלמידים או חסידים – לא בשכר ולא עבור כל טובת הנאה אחרת. מי שרוצה לשוחח עימו מוזמן לעשות כן ואין זה משנה בעיניו אם הוא עשיר או עני, פשוט עם או חשוב. העובדה שיש אנשים השמחים לבלות עם סוקרטס זמן רב איננה מעידה על שחיתותו המוסרית, אלא להיפך. סוקרטס קורא לשופטים לבוא ולדבר עם אותם אלו אשר ליוו אותו בדיאלוגים שלו ולשאול אותם אם לדעתם הושחתו מידותיהם. הוא מקריא בשמות כמה משמות תלמידיו הנמצאים בקהל (כולל אפלטון) וקורא להם לקום ולהעיד נגדו אם אכן ישנם דברים בגו. כמו כן הוא מזכיר לכולם את הנוהג להביא בני משפחה להעיד בעד נאשם ומצהיר כי הוא לא ינסה זאת, למרות העובדה שיש בני משפחה רבים אשר יעידו למענו.
הערות שוליים לנאום הראשון - האשמה רביעית
[1] דוגמא ל"דימון" כזה ניתן למצוא בדיאלוג "סימפוזיון". סוקרטס מתאר בדיאלוג את ארוס כ"דימון", כלומר כיצור הממוקם בין האלים לאדם.
[2] אנכסגורס Anaxagoras איש קלאוזומניה שבאסיה הקטנה (510 – 428 לפנה"ס). הוא היה האדם הראשון אשר הביא את הפילוסופיה לאתונה. גם הוא הואשם בזלזול בקדושה (impiety) והוגלה למזרח יוון. לדעת אנכסגורס, המציאות היא תוצאה של ערבוב בין מרכיבים קבועים שאינם משתנים לעולם והם היסודות (ὁμοιομερῆ homo-iomery). אילולא היתה התבונה (νοῦς Nous), היה העולם בליל בלתי מובחן והומוגני של יסודות . התודעה היא הכח אשר מוציא את המציאות ממצבה הבלתי מוגדר ע"י שהיא משנה את היחסים בין הכמויות. רעיון זה הוא תשובה ל"אי אפשרות השינוי" של פרמנידס, אשר מקדים אותו. אנכסגורס מסכים, אם כן, באי האפשרות לשינוי ביסודות עצמם, אבל טוען כי הערבובים השונים הם בעצם השינוי החשוב שממנו נובעת המציאות המוכרת. אנכסגורס טען כי השמש היא "אבן לוהטת". אחד הסיפורים עליו מתאר נבואה שלו כי יום יבוא ותיפול על הארץ חתיכה מהשמש. עשרים שנה לאחר נבואתו חזו אנשים בנפילת כדור אש וסברו כי הוא חתיכה שנשברה מהשמש, כפי שניבא אנכסגורס. כשהתקרבו להביט בה ראו סלע ובין לילה הפך אנכסגורס למפורסם. אפלטון מעיד בשם סוקרטס כי ניתן היה להשיג את ספרו של אנכסגורס "בדרכמה אחת בשוק" (אפולוגיה 26e).
[7] השווה מול תוכחות נביאים כגון ירמיהו ("מערת פריצים").
[8] חבל הארץ שבו נמצאה אתונה ועליו שלטה נקרא "אטיקה". באזור זה זיהו היוונים 10 שבטים. כל שבט שלח למועצה שהתכנסה באתונה 50 נציגים וביחד 500. השנה של היוונים התחלקה ל10 תקופות. בכל תקופה קיבל שבט אחר את ראשות המועצה, בסבב. ראשות המועצה נקראה "פריטאניה". השבט של סוקרטס נקרא "אנטיאוכיס". מעניין ש500 הוא גם מספר השופטים-מושבעים במשפט.
נאום שני – לאחר שנתחייב בדין
281 מתוך 500 השופטים מוצאים את סוקרטס אשם. סוקרטס מתייחס לדרישת מליטוס להענישו במיתה ומנסה לחשוב בקול רם איזה עונש יתאים לדעתו למי ש"לא הסכין לשקוט בחייו" ולא "עשה לביתו"[1]. מהו העונש המתאים למי שהיה הגון מספיק כדי להביא לעצמו ולאחרים תועלת אמיתית. הדיאלוגים שאותם ניהל עם בני אתונה היו "חסד" שעשה עימם במטרה להפוך אותם לנבונים. הנבון איננו מתעסק בעניינים הקשורים לחיים, בטרם דאג לחיים עצמם, כפי שאיננו מתעסק בענייני המדינה, לפני שדאג למדינה. אתונה גומלת רעה תחת טובה למי שהקדיש את חייו למען טובת הציבור. לא זו בלבד שאיננה מעניקה לו ארוחת-תמיד בבית המועצה, כפי שנוהגת לעשות עם מנצחים בתחרות האולמפית[2], אלא שמענישה אותו במיתה. העוול מתחדד כאשר מבינים כי הניצחון במשחק האולמפי מביא עימו לא יותר מאושר מדומה, בעוד סוקרטס מביא עימו אושר אמיתי. הוא מהרהר בקול על עונשים אפשריים זולת מוות ודוחה אותם אחד אחד. את המאסר לא יוכל לסבול משום ההשפלה בעבדות לסוהרים וקנס כספי לא יוכל לממן. נותרה רק אפשרות הגירוש לערים אחרות , אולם יש להניח כי יגורש מהן גם כן. אם יבטיח קבל עם ועדה לשמור על שקט ולא לנהל את הדיאלוגים המעצבנים שלו, יבינו זאת השופטים כ"היתממות"[3]. שהרי הוא טוען במפורש כי "הטוב הגדול ביותר לאדם, לדבר מידי יום ביומו על הסגולה הטובה" ואיך ימנע מעצמו לעשות את הטוב הגדול ביותר? החקירה באשר לעניינים כאלה ואחרים איננה מתבטאת רק בפניה אל הזולת. זוהי בראש ובראשונה חקירה עצמית. ממילא "חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם". לבסוף, בעצה אחת עם אפלטון (ובהצעת מימון שלו), מציע סוקרטס קנס בסכום מסויים.
[2] בית המועצה נקרא "פריטאניאון" ובו סעדו חברי המועצה ה"פריטאנים". לארוחות אלו זומנו אורחים ואזרחים שהמדינה ביקשה לכבדם.
[3] במקור εἰρωνευομένῳ eironeumeno = אירוניה. במקור מצירוף ב PIE : were-yo, כאשר were = דיבור. במשמעות המקובלת באתונה, האירוניה היא העמדת פנים של חוסר ידיעה או חוסר מודעות. ההבדל בין ההבנה האתונאית למהי אירוניה ולבין האירוניה הסוקראטית היא בכוונה כמו גם במעשה. המיתמם יודע את האמת, אך מעמיד פנים כאילו איננו יודע אותה, כדי להפיק תועלת על חשבון הזולת. האמת שלו מוסתרת מהזולת באמצעות האמירה האירונית המבקשת להרחיק אותו ממנה. אצל סוקרטס, האירוניה היא הכלי שבאמצעותה מבקש סוקרטס להעביר את האמת אל המאזין ולעיתים ביטוי לתסכול מחוסר היכולת לעשות זאת.
נאום שלישי – לאחר שניתן גזר דין מוות
השופטים מטילים על סוקרטס גזר דין מוות. סוקרטס בתגובה מבטיח לתושבי אתונה כי ייזכרו לדראון עולם כמי שהרגו איש חכם. מעתה ואילך יאמרו עליו שהיה "איש חכם" ולו כדי לקנטר את האתונאים. הוא מודה שאיננו מבין למה אצה לאתונאים הדרך להרוג אותו, שהרי אם היו ממתינים מעט, בוודאי היה הולך לעולמו באופן טבעי, בהיותו בן 70. הוא מלגלג על המענישים אותו כי בוודאי ציפו שיעמוד פה ויתייפח בתחנונים על חייו. מוטב מבחינתו למות בן חורין מאשר לעשות זאת. גם כשהיה מוקף באויבים בקרבות הכושלים שבהם השתתף, לא חשב מעולם להכנע ולהתחנן. קשה להמלט מהמוות אבל קשה יותר להמלט מהשחיתות, הרשעות והעוולה. סוקרטס אולי ימות, אבל הקטיגורים שלו יקבלו עונש גרוע בהרבה ממנו משום שייזכרו תמיד כרשעים. מי שמנסה להרוג אותו, עושה זאת כדי שיוכל להמלט מהצורך לתת דין וחשבון על חייו בפני עצמו והאל[1]. כעת, לאחר שימות, יצטרכו לתת דין וחשבון זה, לא רק בפני עצמם, אלא לפני כולם. בפרט יבואו הצעירים, שטבעם לזעום וידרשו הסברים על אורח חייהם של המבוגרים. האתונאים רצו להסיר מעל סדר יומם את הבעיה הקשה הכרוכה בחיי האדם באמצעות הריגת מי שניסח להם אותה. לא זו הדרך לפתור בעיות מסוג זה וממילא אין זו דרך נאה במיוחד. הדרך הנכונה מתחילה בהמנעות מעשיקת הזולת ופניה לקראת השבחתו ככל האפשר.
סוקרטס פונה לכל מי שלא היה מעורב בהרשעתו ומזמין אותו לשוחח עימו לאחר גזר הדין, בתא הכלא שבו יהיה חבוש. הוא מבקש להוסיף ולספר כיצד אירע לו "דבר משונה". בדרך כלל, כאשר הוא עושה "דבר מה שלא כשורה", יוצאת בת קול דימונית ומזהירה אותו מפני האסון שעלול לפקוד אותו בשל כך. אפילו בדברים הפעוטים יכול סוקרטס לשמוע את קול האזהרה המהדהד בפנימיותו. הפעם, כאשר הלך אל בית הדין, לא שמע קול זה. משום כך משוכנע הוא כי פעל ללא דופי. בנוסף, הוא מבקש להרהר שנית במוות. איש איננו יודע מה הוא אולם עולות שתי אפשרויות בענינו. הראשונה – המוות הוא חדלון גמור והמת מאבד תחושה של החיים באופן מוחלט. השניה – נשמת המת עוקרת מהגוף ועוברת למקום אחר. אם המוות דומה לאפשרות הראשונה, הרי שהוא נדמה כשינה עמוקה ורגועה. מי שחווה שינה כזו באחד מלילותיו ייזכר בכך בוודאי בשמחה וירצה לחוות שינה כזו בשנית. במוות מתגלמת שינה שגם אם אורכת נצח היא נדמית כהרף עין. אם המוות דומה לאפשרות השניה, הרי שאין טוב ממנו. אולי הולכת הנשמה למקום שבו ישנם "דייני אמת" שהיו בחייהם אלים למחצה. אולי הולכת הנשמה אל המקום שבו שוכנים חכמי העבר. אם כך הוא הדבר , הרי שמדובר בעניין נפלא. אחרי הכל, מי לא היה רוצה לפגוש את הומרוס. על כל מקרה שלא יהיה, לאיש הטוב לעולם לא יכול לקרות דבר רע – לא בחייו ולא במותו. לסיכום קורא סוקרטס לבניו לצאת ולנקום במקטרגיו ובשופטים שדנו אותו למוות. הנקמה תבוא לידי ביטוי בקטרוג נגדי שיהיה מופנה כנגד אורח חייהם הקלוקל והמושחת ומטרתו העיקרית להוכיח ל"חשובים בעיני עצמם" ש"אינם שווים ולא כלום".
הערות שוליים לנאום השלישי
[1] על כך אומרת המשנה : עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה--דע מאיין באת, ולאיין אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (נזיקין, מסכת אבות פרק ג,א) ואפשר לענות על כך : "באת מהכלום ואתה הולך אל הכלום והדין וחשבון הוא לעצמך".
Comments