קריטון - הנסיון הכושל האחרון לשכנע את סוקרטס לברוח

מותו של סוקרטס - זאק פיליפ ג'וזף Jacques-Philip-Joseph de Saint-Quentin, 1762

קריטון[1]

המשתתפים

קריטון: יווני אמיד, מעריץ של סוקרטס ונמצא בחוג מקורביו, בדומה לאפלטון.

סוקרטס

רקע

סוקרטס חבוש בבית האסורים. קריטון מגיע לבקרו בשעת בוקר מוקדמת. סוקרטס ישן וקריטון יושב לידו ומביט בו בעצב במשך מספר שעות. סוקרטס מתעורר ורואה את קריטון והשיחה ביניהם מתחילה.

הדיאלוג

קריטון מתלונן בפני סוקרטס על נדודי השינה הפוקדים אותו מאז שנפל "אסון" גזר הדין. הוא מביע פליאה כיצד מצליח סוקרטס לישון שינה ערבה ושקטה. סוקרטס עונה לו שמפאת גילו לא נותר לו זמן רב לחיות ממילא ולכן אין הוא מודאג מגזר הדין. קריטון מתנגד וטוען שהזקנה איננה קשורה למידת הדאגה ממוות. אדם תמיד יהיה מוטרד ממותו הקרב וממילא יהיה ממורמר אם נגזר עליו למות בבית משפט ללא כל עילה מוצדקת. קריטון מוסיף כי לצערו הוא נושא בפיו בשורות רעות. סוקרטס מנסה לנחש את הבשורה הרעה ושואל "האם חזר כלי השיט מדילוס"[2]. קריטון אומר שהמשלחת טרם שבה, אולם היא צפויה לחזור היום ולכן סביר להניח שמחר כבר יהיה סוקרטס מת.

סוקרטס לא מתרגש מהבשורה ומברך את קריטון לכבוד שוב המשלחת ב"שעה טובה" (בדומה ל"חג שמח"). הוא מוסיף כי לדעתו לא ימות מחר אלא מחרתיים ומסתמך בהערכתו זו על חלום שחלם בלילה הקודם. הוא מספר לו על החלום. בחלומו הוא רואה אשה "יפת תואר" לבושה לבן אשר פונה אליו ומצטטת בפניו פסוק מהומרוס : "אל רחבת הרגב בעוד ימים שלושה אל פתיה תבוא"[3].

קריטון מבקש מסוקרטס לקום ולהימלט מכלאו. הוא מסביר לו כי הימלטותו הכרחית משני טעמים. הטעם הראשון – אם ימות סוקרטס, יאבד לקריטון חבר שכמוהו לא יהיה לו. הטעם השני – לאחר שימות סוקרטס, יסברו כולם בטעות כי עושרו של קריטון יכול היה לפדותו, אולם הוא , קריטון, סירב לעשות זאת בשל קמצנות. איש לא יאמין שסוקרטס מיאן להציל את עצמו ולכן יפילו את האשמה עליו.

סוקרטס מבטל את דאגותיו ומציע לו לא להיות מוטרד מדעת ההמון. מי שחשוב להתייחס אליהם אלו ההגונים והם יבינו איך השתלשלו הדברים. קריטון מוכיח את סוקרטס על טעותו ואומר לו – מספיק להסתכל עליך יושב כאן כדי להבין שדעת ההמון חשובה מאד. סוקרטס דוחה את דבריו בביטול ואומר – לא זו בלבד שאתה לא צודק – הלוואי שהיית צודק. ההמון לא מסוגל לעשות "רעות גדולות" משום שאילו היה יכול, הרי שאפשר היה שיעשה גם "טובות גדולות". בפועל, אנשים עושים "ככל המזדמן לידם" ולא יותר.

קריטון ממשיך להפציר בסוקרטס. הוא מבטיח לו כי גם אם יוודע ל"מלשינים" כי עזר לסוקרטס לברוח, הוא ידע לטפל בבעיה ואסור שסוקרטס יקח בשיקול הכללי של הדברים אפשרות זו. הוא מבטיח לו כי הונו הפרטי עומד לרשותו וכי תומכיו הרבים ברחבי יוון ידעו לעזור לו אם יברח לערים אחרות. בניגוד לטענה שהציג במהלך נאום ההגנה השני (אפולוגיה), לא אורבת לחייו סכנה בערים אחרות. בנוסף קריטון מבקש לדבר בלשונו של סוקרטס ומציג את העדפתו למות על פני הבריחה כ"בלתי צודקת"[4]. העדפה זו נוגדת את הצדק מכמה טעמים. הראשון – היא משתפת פעולה עם המקטרגים הפועלים בחוסר צדק והרי סוקרטס בעצמו אמר שהאשמות נגדו אינן צודקות ועוול ביסודן. הסיבה השניה – הסבל שיושת על ילדיו היתומים. השלישית – הבושה שישית על חבריו שיצטיירו כרופסים ונטולי כח ומהלכים אל מול בעלי הכח בחברה היוונית. חוסר האונים שהפגינו במקרה זה ייחשב כה גדול עד כי אפילו תמהוני זקן כמו סוקרטס לא הצליחו להציל. כאדם השוקד כל חייו על הסגולה הטובה, חובה עליו לנצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת למלט את נפשו משום שהוא ביטוי וגילום של הסגולה הזו.

סוקרטס מודה לקריטון על "מסירות נפשו" אבל מוסיף כי היא יכולה להחשב יקרת ערך רק אם היא מתואמת עם מה שהוא "נכון". אסור להתפתות לרגשות כאשר פונים להכריע בעניינים הדורשים עיון תבוני. יש לשים בצד את הפחד, הבהלה ותחושת הסכנה ולגשת אל השאלה "בדרך נאותה". הקו המאפיין המרכזי לחשיבה הנחוצה כאן הוא הביקורתיות. ביסוד המחשבה הביקורתית עומדת ההכרה בעובדה כי אין לכבד[5] את כל דעות בני האדם. ישנן דעות "הגונות"[6] שמקורן בבני אדם "נבונים"[7] וישנן "גרועות"[8] שמקורן ב"נטולי בינה". ממילא האדם המאומן במחשבה איננו יכול להתחשב בדעתו של מי שאיננו מאומן בה, ממש כפי שהאתלט איננו מתעניין בדעות בענייני התעמלות המגיעות מפי מי שאיננו רופא או מתעמל, כמוהו. המתעמל מתייחס ואף ירא מדעותיו של רופא או מתעמל אחר, אבל איננו מתרשם מדעותיהם של חסרי הבנה בתחום. אם חלילה יקרה ההפך והמתעמל יקשיב לדעות הרחוב ויתעלם מדעת המומחה, סופו שיפצע בשל תאונת אימון או שיחלה בעקבות תזונה לא מתאימה. חייו של המתעמל "אינם כדאיים[9]" אם ההתעמלות שלו גורמת לו לקילקול והשחתה של הגוף. לכן חייב האדם התבוני להסיק כי יש דבר חשוב יותר מאשר החיים גרידא והוא "החיים הטובים".

סוקרטס חוזר לטיעון קריטון כנגד ההשארות והמוות ומזכיר כי הוא מצדד בבריחה במטרה לשמור על חייו ועל חיי ילדיו של סוקרטס. טיעון שכזה איננו קשור לצדק, מפני שמן הצדק הוא לחיות חיים טובים - לא סתם חיים. השאלה היחידה שראוי להתייחס אליה כאן היא שאלת הצדק שבבריחה עצמה. האם הבריחה תגרום עוול או לא. אם ייגרם עוול, הרי שאין לבצע אותה ואם לא – יש לשקול אותה ברצינות. בהקשר זה עולה השאלה אם ראוי לגרום עוול ולפעול בניגוד לצדק במקרים מסויימים. אם העוול לעולם איננו טוב ואיננו נאה, הרי שאפשרות זו איננה יכולה לעלות על הדעת. ידיעה זו היא המבדילה בין אדם מבוגר לבין ילד. מה שמבדיל בין אדם מבוגר לילד היא מידת האחריות למעשים. האדם המבוגר אחראי לכל מעשיו. לכן, אם ברצונו לחיות חיים טובים, עליו לדאוג לכך שלא יחרוג מהפעולה הצודקת. מניעה מעוול הכרחית בעיקר כאשר הפעולה נעשית באופן מודע וביקורתי ומתוך שיקול דעת וכובד ראש. ההימנעות מעשיית עוול היא קטיגורית: אם הגעת למסקנה שהמעשה איננו ראוי, עליך להמנע ממנו ויהי מה. עקרון זה תקף אף במקרים שבהם מישהו אחר עשה לך עוול. גם אז, אין להשיב עוול תחת עוול. רבים מבני האדם אינם מסכימים לכך. רבים מאמצים את העקרון "עין תחת עין" וטוענים כי הצדק חוזר על כנו רק אחרי שמי שנעשה לו עוול משיב מידה תחת מידה. זו בעיה חברתית חמורה, מפני שמחשבה כזו גורמת לפער בלתי ניתן לגישור עם אלו אשר אינם מסכימים לה. פער זה בא לידי ביטוי בזלזול ההדדי בין המצדדים בנקמה לאלו המבטלים את תוקפה המוסרי. לכן, יש לעיין במשמעות הבריחה ולהבין האם היא גרימת עוול או לא. מהי משמעות הבריחה? בריחת אסיר מהעונש שהשיתה עליו המדינה פירושו קריאת תיגר עליה. האדם הנמלט אומר במעשהו כי אם זה היה תלוי בו, היה בוחר להשמיד את המדינה וחוקיה משום שאיננו סבור כי יש לה זכות להחזיקו במאסר ולקחת את חייו. לחילופין, אומר הוא כי החוק תקף לכל האזרחים פרט אליו משום שהוא מעל לחוק. ואם יסכים האדם הנמלט למשמעות זו במודע ויעמוד מאחוריה, יש לברר עימו באיזו זכות הגיע למסקנה זו. סירוב אדם לקיים את חוקי המדינה כמוהו כהפניית עורף לחברה שבצילה גדל ובזכותה שגשג. התנהגות כזו בוודאי שאיננה יכולה להיות מופת לסגולה טובה. מי שמטיף כל חייו להקניית הסגולה הטובה לא יכול, כשלא נח לו, לנטוש הכל ולפעול בדיוק הפוך ולאחר מכן לבוא ולהטיף לכולם כיצד יש לנהוג. מן הצדק הוא לכבד את המולדת אף יותר מאשר כיבוד אב. פעולה כנגד המולדת היא פשע כנגד האלים. המדינה מאפשרת לתושביה לקום ולעזוב אותה בכל עת. מי שלא עוזב ומחליט להשאר, גם לאחר שראה כיצד שופטים אנשים ומנהלים את ענייני החוץ והבטחון, הרי שהוא מחוייב לחוקים והדין. לאזרח עומדות שתי אפשרויות – לציית או לשכנע שיפעלו כפי שהוא רוצה. אין הוא יכול לבחור לפתע אפשרות שלישית, כאשר מוצו דרכי פעולתו. הבריחה עצמה תהיה עילה צודקת להאשים את סוקרטס ב"עוול משולש": עוול כנגד מי שהוליד אותו (הוריו), כנגד מי שגידל אותו (החברה) וכנגד החוק (שהסכים לציית לו בתחילה ולפתע דחה אותו). סוקרטס מעיד כי פרט לפעם אחת שבמהלכה נסע לאיסתמוס למשחקים האולימפיים, מעולם לא יצא את אתונה. לאור זאת, לא יוכל לטעון כי לפתע מאס בעיר והחליט לעזבה. זאת ועוד – ניתנה לו במשפט ההזדמנות להעדיף את הגלות והוא סרב בתואנה שגם שם ירדפוהו. הוא "התגנדר"[10] בהכרזה שהוא מעדיף את המוות. השופטים גזרו את דינו בדיוק כפי שביקש. כעת, לאחר שקיבל על עצמו את אפשרות המוות מתוך חופש החלטה וללא שהולך שולל, איך יוכל לקום ולברוח? זאת ועוד, אפילו אם יברח ויגיע לאחת מערי יוון המתקדמות כגון תיבי או מגארה, הוא ייחשב בעיני השלטון כ"משחית חוקים". הוא ייתפס כמי שברח מגזר דין של בית משפט, מה שיהפוך באופן מיידי את הסיפור – מעוול שנעשה לחכם ע"י קבוצת בריונים סכלים, לסיפור על בן עוולה המפר ברגל גסה גזר דין צודק. וכשירצה להוכיח אנשים על התנהגותם ודרך מחשבתם, כלום יהין מישהו להאזין לו? הוא ייתפס בעיני ההמונים כבן בליעל או למצער לבדיחה מהלכת. איש לא יהיה מעוניין להאזין להטפות על הסגולה הטובה ממי שברח מגזר דין של בית משפט בעיר המתקדמת ביותר בעולם. אין לאדם דבר בעל ערך גדול יותר מאשר סגולה טובה ועשיית צדק. מרגע שיברח יילקחו ממנו שני אלה והוא ישאר עם חיים גרידא, שממילא זמנם קצר. האם אדם מכובד כמו סוקרטס, מבוגר בן 70, יכול להתחפש לרועה צאן, לבוש עור ולברוח כאחרון הגנבים בלילה? ואם יברח, האם לא יהיה מושא ללעג בכל מקום שאליו יגיע? ומי יסכים לדבר איתו? הפוחזים והריקים המעוניינים בדברי לצון? ולמען מה לברוח? עוד כמה שנים של בריאות רופפת מהולה בבושה וחוסר אונים? קריטון מסכים בעצב לדברי סוקרטס והדיון מסתיים באופן מדכדך כאשר המסקנה ברורה – סוקרטס ימות ואין מה לעשות בעניין עוד.

---

[1] אפשר למצוא את הדיאלוג ביוונית כאן. הדיאלוג סוכם ע"י אמיר לשם פי הטקסט המקורי ביוונית

[2] האי דילוס נחשב למקום הולדתו של אפולון. בכל שנה היה נערך חג לכבוד הולדת אל זה והיוונים היו שולחים אליו משלחת. נהוג היה להמנע מהוצאה להורג בין מועדי יציאת המשלחת לבין שובה. סיפור נוסף הקשור בהמנעות זו הוא המיתוס של הגיבור תיסיאוס. תיסאוס נחשב כמי שהיה מלך אתונה הראשון ובן לאל פוסידון. על פי האגדה, היו האתונאים נאלצים לשלוח בעל כורכם שבעה נערים ונערות בכל שנה למלך האי כריתים, מינוס. מלך כריתים היה מעלה אותם לעולה למפלצת המינוטאורוס, אותה כלא במבוך שבנה האמן דידאלוס. תיסיאוס הוליך את המשלוח השלישי למלך מינוס. המלך הזמינו לבקר במבוך והשאירו שם, אולם לפי שהמינוטאורוס הספיק לנגוס באחד הנערים, הוא נקטל ע"י תיסיאוס.

[3] אליאדה 9, חרוז 363. "רחבת הרגב" = קבר. במקור אומר את המשפט אכילס לעצמו ("אבוא" במקום "תבוא"). סוקרטס משווה בכך בינו לבין אכילס. השוואה זו חוזרת גם בדיאלוגים אחרים, כגון ב"היפיאס" , פידון ואפולוגיה.

[4] במקור ἀδικία a-dika , a שלילה , dika = צדק מיוונית dike = נוהג, צדק, התנהגות נכונה. במקור מPIE deik = לציין, להצביע. זהו המקור ללטינית digitus = אצבע ולאנגלית digit = סיפרה. זהו גם המקור ללטינית diction = אימרה, מילה ומכאן הצרפתית dictinare = מילון וdire = להגיד.

[5] במקור τιμᾶν timau = לכבד.

[6] במקור χρηστὰς xrystas = טובות, מועילות.

[7] במקור φρονίμων phronimon = נבון. משורש φρονέω froneo = תבונה מעשית. סוקרטס נוהג לעשות הקבלה בין התבונה המעשית לבין הסגולה הטובה וקובע הלכה למעשה כי כל ביטוי של סגולה טובה, מקורו בתבונה המעשית.

[8] במקור πονηρὰς ponyras = מדוכא ע"י עבודה קשה. הכוונה לומר שאת הדעות הלא טובות יש לדכא כפי שמדכאים עבדים.

[9] במקור βιωτὸν biuton = כדאי לחיות

[10] אולי ביקורת מרומזת של אפלטון כנגד זחיחות הדעת של סוקרטס שתרמה לדרך המצערת שבה התפתחו הדברים.