פידון - מותו של סוקרטס
- Amir Leshem
- Aug 5, 2019
- 26 min read
Updated: Aug 16, 2019
פידון[1]
משתתפים
פידון – פילוסוף מאליס, עיר עתיקה הממוקמת בחלק הצפון מערבי של חצי האי הפלפונסי.
אכקראטס – פילוסוף פיתגוראי מהעיר פילוס הממוקמת בקצה הצפון מזרחי של חצי האי הפלפונסי.
קביס וסימיאס : צמד עשירים חסידי סוקרטס המנסים לחלץ אותו.
רקע
עונש מוות הוטל על סוקרטס. את יומו האחרון הוא מבלה בקרב חבריו ואף שותה את כוס התרעלה לפני עיניהם המשתאות. פידון, אשר נכח באירוע, נוצר את המקרה בליבו. מאוחר יותר הוא נפגש עם אכקרטס. אכקרטס מבקש לשמוע פרטים אודות אותו יום מר ונמהר ופידון נאות לספר בפירוט על כך. פידון מספר לאכקרטס אודות אירוע מותו של סוקרטס. הוא מעיד כי לא חש כל רגש חמלה כלפיו כאשר מת משום שסבר כי אם יש אדם אשר שפר עליו חלקו כשירד לשאול, הרי שזהו סוקרטס. במהלך רגעיו האחרונים נראה סוקרטס מאושר ולא נשקף מפניו אף לא בדל של אימה מהמוות. רבים היו החברים שהקיפו אותו בשעתו האחרונה והתגובה הרגשית האופיינית היתה שמחה מעורבת בצער. במצב רוח קיצוני במיוחד היה שרוי אפולודורוס (המספר ב"משתה"). משתתפים אחרים מוכרים היו קריטון (מהדיאלוג לעיל), הרמוגינוס (אחיו של קאליאס, אותו עשיר שארח את פרוטגורס) סימיאס וקביס (עשירים שהציעו למלט את סוקרטס באמצעות תשלום שוחד לשלטונות) ועוד. אפלטון לא נכח כיוון שהיה חולה. ערב אחד חזרה הספינה מדילוס וביום שלמחרת הגיעו אחד עשר הפקידים הממונים על בית הסוהר באתונה והודיעו לו כי למחרת יוצא להורג. כסאנתיפי, אשתו של סוקרטס, הגיעה להפרד ממנו יחד עם שלושת ילדיהם. בחדר לא נכח איש מהחברים פרט לקריטון. לאחר סיום המפגש התייפחה כסאנתיפי וסוקרטס ביקש מקריטון למצוא מישהו שילווה אותה ואת ילדיו לביתם.
הערות שוליים
[1] המקור היווני כאן. סוכם ע"י אמיר לשם על פי המקור ביוונית
הדיאלוג
לאחר שכסאניפי יצאה מתייפחת, התיישב סוקרטס על מיטת תאו ושפשף את רגליו, שזה עתה שוחררו מכבליהן. בעודו עושה כן, הרהר בקול אודות הקשר בין הנאה[2] לצער[3]. נדמה בעיניו לפתע שכל מי שרודף אחר ההנאות, מקבל בצמוד אליהן את הצער. סוקרטס מציע לכתוב אגדה בסגנון איסופוס המספרת כי ההנאה והצער נלחמו[4] זה בזה ללא הפסק, עד שלאלים נמאס, וחיברו[5] את השניים בקודקודיהם[6] זה לזה כעונש.
לשמע שמו של איסופוס נזכר קביס בשאלה ששאל אותו המשורר איואינוס (נזכר גם בפידרוס) באשר לאגדות איסופוס, אותן העתיק סוקרטס. סוקרטס מספר כי עשה זאת משום קול פנימי אשר היה מגיע אליו בחלום מפעם לפעם ומדרבן אותו לעזוב הכל ולעבור לעסוק בשירה ופיוט. פעם סבר שקול זה עסוק בדרבונו להמשיך ולהגות בפילוסופיה, שהיא "הפעולה המוסית [מלשון מוזה] החשובה ביותר", אולם עתה, לאחר המשפט, עלתה בדעתו האפשרות שאולי היתה הכוונה שיעסוק באמנות המוסית העממית. לכן פנה, לפני מותו, לטהר את עצמו מהחטא שחטא כלפי עצמו, בכך שלא הקשיב לקול הפנימי שלו ולפייט פיוטים. המשורר האמיתי חייב לחבר שירים על דברים שלא היו. מאחר וסוקרטס סבור כי אין הוא בעל דמיון, החליט להעתיק את שירי איסופוס. לאחר שעשה זאת, הוא מרגיש נינוח להסתלק מהעולם.
ממקום מושבו בכלא הוא חש חובה לשלוח את המלצתו למשורר איואינוס "ללכת אחריו", שכן אין לפילוסופים פחד מהמוות. יחד עם זאת, יש להמנע משליחת יד בנפש, משום ש"אין זה מן הדת". דברים חידתיים אלו מטרידים את הנוכחים והם מבקשים הסבר. סוקרטס מסתמך על דברי הפילוסוף הפיתגוראי הגדול פילולאוס (אשר העלה על הכתב את דברי פיתגורס). הוא מדבר על המוות כעל "הגירה" ועל החיים כעל פרק זמן הקודם לשקיעת השמש. לאחר מכן הוא מתייחס אל "תורת הסוד"[7] של האורפיקאים[8] אשר מדברים על בני האדם כמי שחיים תחת משמר. אסור לבני האדם לברוח ממשמר זה, כלומר אל להם להתאבד. כמו כן נהוג לומר על האלים כי הם דואגים לבני האדם ורואים בהם קניין. האלים אינם רואים בעין יפה את עבדיהם מתפטרים מתפקידם דרך ההתאבדות. המוות מגיע לאדם מידי האלים רק כאשר הוא הכרחי.
הערות שוליים
[2]במקור ἡδύ edu = הנאה מ hedys = מתוק מPIE swad = מתוק. זהו המקור לאנגלית sweet. זהו המקור למילה "הדוניסט"
[3] במקור λυπηρόν lupyron = צער, מצוקה, מועקה.
[4] במקור πολεμοῦντα polemounta . זהו המקור למילה "פולמוס".
[5] במקור συνῆψεν sunifen מ sunaptu = חיבור. זהו המקור למילה synapse = חיבור במח. במקור מצירוף syn+haptein, כאשר haptein = חיבור, הידוק.
[6] היידיגר מבין את הצמד הנאה-צער כמה שפורש את הרובד היסודי ביותר של חוויית ההיות-בעולם הקשורה בצליל (פונמה). הרובד המופשט יותר השייך לדיבור (לוגוס) נפרס ע"י הצמד συμφέρω (מועיל) βλαβερός (מזיק) או ה"טוב והרע" המוכרים מבראשית.
[7]המושג היווני לכך הוא μυστήριον = mystery . המילה עצמה אמנם לא מופיעה כאן, אך מופיעה בדיאלוגים אחרים של אפלטון (שמונה ליתר דיוק). מקור המילה מ PIE meue = שתיקה. ככל הנראה חיקוי של צליל השתקה או שתיקה.
[8] במקורὈρφικά - תורת סוד (אזוטריה) יוונית העוסקת בטקסי הכנה למוות
סוקרטס רואה במוות שהשיתו עליו שופטי אתונה, דוגמא להכרח שכזה (ובכך מדגיש שאין הוא מתאבד). קביס מסכים אולם עדיין טוען שאיננו מבין את קביעתו של סוקרטס בדבר הרצון הטוב שאותו צריכים הפילוסופים לגלות לקראת המוות. הרי הנבון לא יכול להיות סבור כי יצליח יותר כבן חורין מאשר מי שנמצא תחת חסות האלים. רק הכסילים נוטים להיות שמחים במותם, מתוך שהם סבורים שבשעה ישתחררו ממשמורת האלים יהיו חופשיים. סוקרטס מרוצה מהסתייגותו של קביס, בעיקר משום התרשמותו כי "לא במהרה יתפתה להאמין לדברי כל אדם". סימיאס מחזק את דברי קביס ואומר במפורש את מה שנרמז עד עתה והוא – שסוקרטס לא עשה מספיק כדי לבטל את רוע הגזירה.
סוקרטס מבין זאת היטב ומבקש לענות על כך "תשובה ניצחת". כותרת תשובתו היא – צפוי עתיד טוב למתים הטובים ועתיד רע למתים הרעים. סימיאס מפציר בסוקרטס להסביר מדוע סבור סוקרטס כי יש עתיד למתים (כלומר שהם לא מתים) ומדוע עתיד הטובים טוב. קריטון מפציר בסוקרטס להמנע מדיבורים רבים, משום שנאמר לו מפי המוציא להורג כי דיבורים "מחממים" את האדם ואז נדרשת יותר מכוס שיקוי[9] אחת כדי להרגו[10]. סוקרטס מבטל את אזהרתו של קריטון ועונה לו – שיביא המוציא להורג כמה כוסות שהוא רוצה. אדרבא, תבקש ממנו שיכין יותר מאחת, למקרה הצורך.
סוקרטס פונה אל כלל השומעים ומכנה אותם "שופטי". הוא עושה זאת ככל הנראה כדי להדגיש עד כמה נחשבת דעתם של חבריו בהשוואה לאלו ששפטו אותו בפועל. הוא מבקש להוכיח להם כי עמדתו באשר למוות מתחייבת נוכח דבקותו ב"פילוסופיה של האמת". עמדה זו מפגינה ביטחון נוכח המוות בצירוף תקווה באשר לגורל נפשו לאחר שימות[11].
הערות שוליים
[9] במקור pharmakon – רעל, תרופה
[10] דרידה העיר במאמרו "על השיקוי" (המתרכז בעיקר בדיאלוג פיידרוס) כי השימוש ברעיון המשקה הוא רב משמעי. המשקה, ברובד משמעות מסויים, הינו גילום של חכמת הפילוסופיה, אשר מתפקדת כהשראה משכרת עבור אחד וכרעל עבור האחר. אזהרתו של קריטון מחזקת עמדה זו מפני שהיא מעמידה אנלוגיה בין ההתעמקות הפילוסופית לבין ריבוי כוסות משקה רעלי. הפילוסופיה היא כח חיות מחמם ומעורר השראה וכדי לקטלו נדרשות מספר כוסות רעל. הפילוסוף הוא אדם בעל חיוניות וחיות מיוחדים וצריך יותר מאשר מכת נבוט על הראש כדי להכניע אותו.
[11] יודגש כי הפגנת הביטחון של סוקרטס לקראת המוות איננה נובעת, לפחות בשלב זה, משיכנוע שלו כי צפוי לו גורל טוב לאחר שימות ("עולם הבא" בלשון עכשיוית) או שצפוי גורל כלשהו למי שמת. העמדה כלפי המוות איננה תלויה, במילים אחרות, בתוצאותיו. המוות הוא סופם של החיים ובפרט של "חיים בפילוסופיה של אמת" וסוקראטס שופט אותו אך ורק ככזה. כלומר, התייחסותו למוות היא תוצאה של השקפתו אודות החיים ולא אודות החיים שאחרי החיים. מאוחר יותר מתפתח דיון אודות נצחיות החיים, אולם אפשר להאמין בדרגה גבוהה של ביטחון שסוקרטס מבין את נצחיות החיים כמצב שלא בהכרח קשור לשאלה הקיומית היסודית. במילים אחרות, היותו אדם פילוסופי איננה תלויה בתשובה – האם הנפש נצחית.
סוקרטס פותח את עיונו בשאלת המוות בבחינת התייחסותו הרגשית של הפילוסוף אליו. לטענתו, העוסק בפילוסופיה "בדרך הנכונה" שואף למוות ולו בלבד. אם נכונה טענה זו, ואם נסכים כי אין טעם להתמרמר על משהו ששואפים אליו, ברי שהכרח הוא לקבלו בשימחה, או למצער בשיוויון נפש. בתגובה לדברים פורץ סימיאס בצחוק , אולם מיד מוסיף, כמי שמתנצל, כי הוא צוחק למרות מצב רוחו הקודר. הוא מסביר כי צחק משום שדברי סוקרטס עומדים בקנה אחד עם מחשבת ההמונים על הפילוסופים. ההמונים אכן סבורים, באמת ובתמים, כי הפילוסופים מבקשים אחר מותם. הוא אף מוסיף כי לדעתם אין מניעה לסייע לפילוסופים להשיג מטרה זו. סוקרטס מסכים עם הטענה באופן חלקי. הוא מודע לדעת ההמונים על הפילוסופיה אבל סבור כי הם אינם יודעים את הטעם שבשמו כמהה הפילוסוף אל המוות. משום כך אינם יודעים גם מהו האופן שבו ראוי למות. לכן, אין טעם לדבר על ההמונים ואפשר להניח להם. יש לעיין בשאלת המוות באופן זהיר, צעד אחר צעד.
בצעד הראשון מבקש סוקרטס לדעת את עמדת מאזיניו באשר לתענוגות ובפרט בענייני אהבים וטיפוח הגוף. השאלה המרכזית הנוגעת לכך היא, האם ראוי להקדיש את הזמן, לעיסוק בהנאות הגופניות באופן בלעדי. סימיאס עונה, כי הפילוסוף "יבוז" לכגון אלה. סוקרטס מקבל את דברי סימיאס וטוען, כהמשך לקו מחשבה זה, כי נראה שהפילוסוף מבקש "לפרוש" מגופו עד כמה שניתן, כדי שיוכל לפנות אל נשמתו. אם יש אחרים המנסים לפרוש מגופם, הרי שהפילוסוף מבקש זאת יותר מכל. חיזוק לכך אפשר למצוא בעמדת ההמון כלפי התענוגות. ההמון סובר את ההפך מהפילוסוף, קרי, שחיים ללא תענוגות, כמוהם כמוות.
בצעד הבא מבקש סוקרטס להבין את תהליך קניית התבונה והאמת. הפילוסופים מבקשים אחר התבונה ובכך הם מביאים לידי ביטוי את תשוקתה של הנשמה אל האמת. הדרך המקובלת להשיגה היא באמצעות החושים. אבל ידוע כי החושים מתעתעים באדם ומוסרים לו ידיעות כוזבות, או למצער בלתי מדוייקות. החושים קשורים בגוף. יוצא מכך שהגוף מרמה את הנשמה.
בנוסף לעיוות החושני, מביא הגוף עימו טרדות רבות הקשורות בצרכיו וממלא את האדם בתשוקות, פחדים ודימויי הבל למיניהם. התאוות הן המקור למלחמות וכשהגוף נפצע או מחלה, מתעכבת בקשת הנשמה אל האמת. הדרך היחידה שבאמצעותה יכולה הנשמה להכיר את האמת היא דרך המחשבה. ככל שהמחשבה מחוברת פחות לגוף וספונה יותר בעצמה, כן תהיה טהורה ואמיתית יותר. נשמת הפילוסוף מבזה את הגוף ומבקשת להיות עם עצמה בלבד. הראיה באשר למידת חשיבותן של האמיתות הנחשפות באמצעות המחשבה נעוצה במושגי ערך יסודיים כגון יופי, טוב וצדק. למרות (ואולי משום) שמעולם לא התגלו לפני החושים, הם זוכים למידת התייחסות וחשיבות רבים. התבונה, אליה משתוקק הפילוסוף, יכולה להיות מושגת רק כאשר מושג הניתוק הסופי מהגוף. ניתוק כזה לא ייתכן במהלך החיים. אם הידיעה בכלל אפשרית, הרי שהיא נקנית רק בתום החיים. מכאן, שאם הפילוסוף משתוקק אחר ידיעה אמיתית, הרי שהוא משתוקק למותו.
המסקנה היא כי אדם המתמרמר בשל מותו הצפוי, איננו באמת פילוסוף אלא "אוהב-גוף", אוהב ממון וכיוב'. שנאת הגוף והרצון להפנות לו עורף היא מקור המידות הטובות כגון אומץ הלב וישוב הדעת. אמיץ הלב מוכן לסכן את גופו למען מטרה נעלה יותר מחייו. מה יכולה להיות מטרה נעלה יותר מחיי הגוף, אם לא קיומה של הנשמה? אם המוות הוא הרע הגדול מכל, אמיץ הלב לא פועל מתוך אדישות למוות, אלא אם הוא סבור שיש רעה גדולה ממנו. מיושב הדעת מוותר על תענוגות הגוף ומגלה אדישות כלפי התאוות, משום שגם הוא, כמו אמיץ הלב, מזלזל בגוף. יש כאלו אשר נוהגים בישוב דעת רק משום שבוערת בהם תאווה למשהו מסויים שעבורה ירסנו את עצמם בדברים אחרים. לכן, מתנהגים הם כסוחרים המחליפים דברים זולים בדברים יקרים יותר. בחשבון הכולל, אם ישוב הדעת ואומץ הלב אינם מבקשים להסתיר פחד גדול ממצב גופני, או תאווה גופנית גדולה, הרי שמקורם בשנאת הגוף והזלזול בו. הסגולה הטובה היא המצב הערכי היחיד שבו ישנה מוכנות להחליף תאוות ופחדים בעבור התבונה ולא בעבור תאוות או פחדים אחרים.
קביס מצהיר כי הוא מסכים עם הדברים הנוגעים לדחיית הגוף ע"י הפילוסופים אולם חולק על ביטחון סוקרטס באשר להמשך קיומה של הנשמה לאחר המוות. הוא מזכיר את אלו הסבורים כי הנשמה מתכלה יחד עם הגוף במוות. מי שטוען שהנשמה נצחית חייב להביא לכך "ראיות חותכות" ומשכנעות.
סוקרטס לוקח על עצמו את נטל ההוכחה. הוא מודע להתנגדות הרגילה שעלולה לצוץ כנגד דבריו ובפרט לטענה כי הוא "מפטפט" על דברים שאינם נוגעים לו ואיננו מבין בהם[12]. אולי אין כמו אדם הנוטה למות כמי שיכול לחוות דעה בנושא. כדי להוכיח את הטענה, יש לברר ראשית, מה מקור החיים. נתבונן ב-2 אפשרויות. האחת : החיים מתהווים ממשהו אחר מאשר החיים (או היפוכם). השניה: החיים מתהווים ממי שכבר היה, כלומר מהמתים. הטענה ניתנת לניסוח באופן כללי יותר: כל חי מתהווה מהיפוכו ובפרט החיים מהמוות (שהוא היפוכם). נביט בדוגמאות כדי להשתכנע שאנו מכירים את התופעה הזו באופן אינטימי: הגדול מתהווה מהקטן, הער מתהווה מהישן. אפשר להכליל עוד את הטענה ולקבוע אותה גם על ערכים. לדוגמא : הטוב מתהווה ממה שהיה רע (פחות טוב), הקטן הופך להיות כזה לאחר שהיה גדול.
ההתהוות היא במהותה שינוי וכך גם החיים. החיים אינם נוצרים יש מאין משום שדבר איננו נוצר יש מאין. ההתהוות היא שינוי המעביר משהו או מישהו ממצב אחד למצב אחר. מה שמתחמם היה פעם קר ומה שהתקרר חם. הדברים אינם הופכים להיות משהו אחר באופן מהותי (כי שינוי מהותי הוא שילוב בין הכחדות-יש-לאין והיווצרות-יש-מאין) המילים שאנו משתמשים בהן אינן יותר מאשר "שמות שונים" למצבים שונים, אבל יש משהו משותף אחד שעובר בין המצבים. הזהות נותרת בעינה גם כאשר הגוף נכחד. "חיים"[13] ו"מוות"[14] הם שמות שלנו למצבים שונים בדבר אחד משותף. אנו עלולים לשכח זאת משום שאנו משתמשים בשמות השונים. השמות השונים מטעים אותנו לחשוב שמדובר מדברים שונים, אבל בפועל אלו מצבים שונים של משהו אחד[15]. גם שאלת החיים והמוות חייבת להיות מטופלת על פי אותה גישה. המת מתהווה מתוך החי והחי לא מגיע משום מקום – הוא מתהווה מתוך המת. המוות הוא מצב שבו מתקיימת הנשמה במקום אחר ולא בחיים. למקום זה מכונה ע"י הקדמונים "שאול"[16]. שיקול נוסף אשר סוקרטס מעלה כחיזוק לדבריו נוגע לסימטריה ("מעגליות") המתקיימת בין יחסים. אם הדבר נובע מתוך היפוכו ואנו יודעים שהמוות מתהווה מתוך החיים, מדוע שהחיים לא יתהוו מתוך המוות. הטיעון כי המוות מתהווה מהחיים אבל החיים לא מתהווים מהמוות הוא למצער אנטי-סימטרי. הסימטריה, המצויה בטבע בשפע, מחייבת (אם אכן היא קיימת גם כאן), את אפשרותה של תחיית מתים. אם אין יחס של מעגליות וסימטריה, המציאות היתה נעה לכיוון של ערבוב או היפרדות בלתי חוזרים (אנטרופיה עולה, בשפת זמננו). אם להיפרדות, הרי שגורל החיים כולם הוא למות ולא לקום עוד. אם לערבוב, הרי היינו מקבלים את המצב הראשוני, כפי שתארו אנאכסגורס[17].
הערות שוליים
[12] במקור ζῶντά zunta = חיים. במקור מ PIE gwei = בעל חיים. זהו מקור המילה האנגלית zoology וגם zoo. זהו גם המקור ליוונית bios = חיים ומכאן biology.
[13] במקור θνήσκω tnesku = מוות מPIE dheu = למות. זהו המקור לאנגלית death.
[14] טיעון זה מכונה "Argument of Opposites". שום דבר לא נוצר במעבר בין הפכים : המהות היתה שם קודם והתנועה היא רק עניין כמותי.
[15] במקור Ἅιδου המוכר כ"האדס" = שאול. במקור מצירוף a+εἴδομαι a = שלילה, eidomai = לראות, להתבונן מPIE weid = לראות. לכן aidon פירושו המילולי "הבלתי נראה". רעיון האל הנסתר קיים גם בתרבות המצרית (שהשפיעה על היוונית וגם על זו שלנו). שמו של האל הנסתר המצרי הוא Amun (=הבלתי נראה) ומכאן (כנראה) המילה העברית "אמונה" , "אמנה", "אמן", "אמון" (אפשרות אחרת היא שמקור המילה הוא ממצרית mena = מטפלת, כלומר המילה "אמן" פירושה – לסמוך על מי שמטפל בך ).
[16] "הכל היה יחדיו...עד שהשכל הכניס בהם תנועה וגרם להיפרדותם" (אנאכסגורס, "על הטבע").
[17] אפשר להשתמש בהשאלה במונח א-פריורי בהקשר זה, אם כי לא יהיה זה מדוייק. סוקרטס סבור כי החיים ממשיכים גם לאחר המוות. אלו אמנם חיים מסוג אחר, אבל עדיין צורה של קיום.
קביס מסכים עם סוקרטס ומחזק את שיכנועו באמצעות תורת הלימוד-כהזכרות. סימיאס מתעקש להקשות ומבקש ראיות לטענת נצחיותה של הנשמה. קאביס מספר לו כיצד "נזכרים" נשאלים בתשובות בעקבות חקירה בגיאומטריה (ראה בדיאלוג "מנון"). סוקרטס מספק הוכחה נוספת. הוא טוען בצורה הכי כללית כי יכולת הזיהוי אפשרית רק בזכות חשיפה קודמת למקורות עצמם. במילים אחרות, היכולת לזהות עץ, למשל, אפשרית, רק בזכות יכולת שאיננה תלויה בנסיון החיים[18] להבין זהות. עצם היכולת להבין משהו כזהה עם עצמו, הוא בפני עצמו היזכרות באידיאת הזהות והשוויון. הזהות שאנו מוצאים היא תמיד דוגמא "נחותה" לאידיאת הזהות המקורית והנעלה.
כל לימוד מערב בעצם היזכרות. הלימוד איננו הכללה של מידע חדש גרידא, אלא הצפה של ידיעה שכבר היתה קיימת ויישומה על נתוני החושים. הכרת הזהות היא דוגמא לידיעה כזו ומצטרפת אליה (או נובעת ממנה) הכרת ה"עודף" וה"חסר". סוקרטס מנסה להבין את עמדת סימיאס באשר למקורו של הזכרון. השאלה היא באיזה רגע בדיוק נוצקות באדם אותן ידיעות א-פריורי, כלומר ידיעות שאינן תלויות בחושים. האפשרות הראשונה היא שהידיעה הופיעה בזמן כלשהו במהלך החיים. סימיאס שולל אפשרות זו ובפרט את האפשרות כי הידיעה הופיעה ברגע שהאדם נולד. הסיבה לכך נעוצה באופיה של ידיעת הזהה. ידיעת הזהה לא נקנית כתוצאה מחשיפה בחושים. אדרבא, היא עומדת מאחורי סידורה של החוויה החושית ולכן היא חייבת להקדים אותה. אם החוויה החושית מתחילה ברגע הראשון של החיים, הרי שהכרת הזהה מתגבשת לפני רגע זה. סוקרטס מוסיף ואומר כי ידיעת הזהה היא רק דוגמא אחת מבין אותן ידיעות שאינן תלויות בחושים, דוגמת ידיעת היפה, הטוב והצודק. הבעיה עם הידיעות הללו, שהן נשכחות ברגע הלידה.
סימיאס[19] נוטה להסכים עם סוקרטס בעניין קדימות הנפש לגוף אבל מפקפק בעניין המשכיותה לאחר המוות. הוא מציע את האפשרות כי לנפש מקור אחר מאשר הגוף. הם אמנם מתחברים יחד בשעת לידה אולם ייתכן כי הנפש מתפוגגת ונעלמת עם מותו של הגוף. סוקרטס בתגובה עונה כי עניין זה כבר הוכח קודם. הוא מזכיר לקביס וסימיאס כי הושגה הסכמה ביניהם באשר לטענה כי מקור החיים במוות, כפי שמקור המוות בחיים. הוא מבקש לפנות ולאושש את הטענה באשר להשארות הנפש לאחר המוות, באופן שיטתי. כדי לעשות זאת הוא מבקש לעמוד על אופיו של דבר המתפרק ונעלם מהבחינה המהותית. דבר לא יכול להתפרק ולהעלם, אלא אם כן הוא מורכב. אם הדבר הוא פשוט, הרי שהוא לעולם יוותר כפי שהוא, משום שאילו היה יכול להתפרק, הוא לא היה פשוט. הדבר הפשוט נותר בעינו ולא משתנה לעולם.
דוגמא לדבר פשוט היא עקרון השיוויון עליו דובר לעיל. השיוויון איננו בנוי מדוגמאות ואיננו מורכב מדברים אחרים (שאינם שיוויון). השיוויון הוא דבר פשוט ומשום כך, איננו משתנה. לעומת זאת, הדברים היפים שבהם ניתן לנגוע ולחוש, לעולם לא יעמדו ללא שינוי. לעומת זאת, הדברים אשר עומדים ללא שינוי הם "חסרי תואר ובלתי נראים". לא ניתן לחוש אותם או לתפוס אותם בכל דרך שהיא, זולת בזו של ההגיון. לכן, ניתן למצוא שקילות בין מידת אפשרותו של השינוי לבין מידת ניראותו. הדבר שאיננו ניתן לשינוי, הוא גם זה שלא נראה ולהפך – מה שניתן לראותו, הוא בר שינוי. בדרך זו ניתן לחלק גם את האדם. האדם מורכב מחלק נראה ומשתנה, הוא הגוף ומחלק בלתי נראה ובלתי משתנה – הנשמה. הנשמה והגוף חיים בכפיפה אחת בהשפעה הדדית נמרצת. טבעי הדבר שכאשר ישנה השפעה הדדית שכזו, יתקיימו יחסי כוחות של הירארכיה בין שני צידי הקשר. מאחר ולנשמה היבטים אלוהיים של נצחיות, טהר ואמת, לא נחטא לאמת אם נטען כי הנשמה היא זו השולטת בגוף. אכן, אם אינה עושה זאת, ראוי שכך תעשה. בשעת המוות נפרדת הנשמה מהגוף ועוברת ל"עולם נעלם" (האדס). הגוף שנותר מאחור, מתחיל להתפרק משום שהנשמה עזבה אותו. העיסוק מפילוסופיה מאמן את הנשמה בהפרדות זו. לכן , העיסוק בפילוסופיה "בדרך הנכונה" הוא "התאמנות במיתה"[20].
הערות שוליים
[18] אפשר להשתמש בהשאלה במונח א-פריורי בהקשר זה, אם כי לא יהיה זה מדוייק. סוקרטס סבור כי החיים ממשיכים גם לאחר המוות. אלו אמנם חיים מסוג אחר, אבל עדיין צורה של קיום.
[19] 77a
[20] 81b
אם הנשמה מאפשרת לגוף לרדות בה ולכוון אותה לרדוף אחר תענוגות, היא עלולה למצוא את עצמה ברגע המוות כרוכה אחר הגוף ומוטלת, בעקבותיו, אל העולם הנראה, שם תשוטט בין קברים לעד. מצב עניינים שכזה עלול להתפתח גם בעקבות שלטון הפחד מפני המוות. דווקא הוא עלול להזיק לנשמה ולמנוע ממנה את אושר השיבה אל האלוהי והנבון. הנשמות התועות משתוקקות לגוף כלשהו. כשימצאו לבסוף גוף עבורם, יתמכרו לו, כפי שהתמכרו לגוף הקודם. הנשמה המסורגת בגוף כבדה יותר, משום משקל הגוף. בשעת המוות מונע ממנה הפחד להתקרב אל השאול והיא מעדיפה לשוטט ללא מטרה. חיי הנדודים הנגזרים על הנשמה הן פועל יוצא של חיים שנוהלו בצורה גרועה. מי שניהל חיי שכרות ופריצות ימצא עצמו בסוף חייו לובש את צורתו של חמור או בהמה מסוג זה. חיי גזל מובילים לצורת זאבים וניצים. לעומתם, האנשים המהוגנים והחברתיים שלא טרחו לשאול שאלות פילוסופיות, יתגלגלו לצורת חיה חברתית, דוגמת הדבורה או הנמלה. רק אלו אשר השכילו להתקרב ולהביט בצורתם של האלים, באמצעות הפילוסופיה, יוכלו להתגלגל לצורתם של אלים. רק פילוסופים אשר נמנעים מתאוות הגוף ואינם חוששים מהעוני, יכולים להגיע אל הטהרה הנדרשת להתקרבות אל האלים[21].
אופן ניהול החיים על רקע שאלת טיפוח הגוף והנשמה מהווה קו פרשת מים חברתי. אלו המטפחים את הגוף ואינם מתחשבים בשיקולים הפילוסופים, חיים בקהילה נפרדת מאלו הדואגים לנשמתם. אדם לא נולד פילוסוף, אלא הופך להיות כזה. בתקופת החיים הקודמת לזו הפילוסופית, כרוכה הנשמה אחר הגוף ו"דבוקה אליו". הדביקות בגוף מביאה את הנשמה לראות את חייה "דרך שבכה" (חוצץ שקוף למצה). הדברים נראים כפי שהחושים מעבירים אותם אלינו ולא כפי שהם באמת. היפרדות מהגוף מאפשרת לנשמה לראות את החיים שלא מבעד שבכה, כלומר, כפי שהם באמת, באופן בלתי אמצעי. הנשמה המביטה על חייה מבעד לשבכה, "מתגלגלת אנה ואנה בסכלות גמורה". הפילוסופיה הופכת את הנשמה להיות מודעת לשבכה זו ומאפיינת את מקורותיה. מתברר כי עצמתה של השבכה נקבעת מכוחה של ההשתוקקות. ההשתוקקות כולאת את הנשמה וסוגרת אותה בבית אסורים. הפילוסופיה משדלת את הנשמה להשתחרר באמצעות העלאת מודעות באשר לתרמית מראה העיניים ולשקר משמע האזניים. הפילוסוף איננו מנסה למנוע את התהליך הזה ואיננו מתנגד לתהליך השחרור. כפועל יוצא מכך, הוא נמנע מתענוגות, כמו גם מייסורים משום שהוא יודע שהנאה כמו גם פחד, מובילים לפורענות שאין גרועה ממנה. ההנאה והצער הם המסמרים המחברים בין הנשמה לגוף. מסמרים אלה מונעים מהנשמה לצאת מהגוף ביום מותו ומשאירים אותה תקועה, לנבוט שוב בגוף אחר, כמו זרע. נשמת הפילוסוף, לעומת זאת, תפעל מתוך שיקול דעת ותימנע מהיסחפות אחר הנאות או יסורים. היא תידבוק רק במה שהוא אלוהי ואמיתי וכשתמות תגיע למצב שהוא הקרוב ביותר אליה, כשהיתה חיה ובכך תיפטר מתלאות אנוש. נשמת הפילוסוף מבינה כי דבקותה באלוהי ימנע את פיזורה במשב הרוחות המגיע לאחר המוות.
לאחר דברים אלו של סוקרטס, השתרר שקט. כעבור זמן מה החלו סימיאס וקביס משוחחים ביניהם בלחש. סוקרטס, שנותר מהורהר ונראה שוקל שוב את דבריו, הביט וראה את הצמד מסתודד ופונה אליהם בשאלה. הוא ביקש לדעת אם הם מדברים אודות הנושא שהציג, או שאולי על משהו אחר. הוא מעודד אותם לדבר ומבקש לדעת אם אכן התעוררו בהם אילו שהם ספקות. סימיאס מודה שהוא מבקש לשאול את סוקרטס שאלה, אולם הוא חושש להטרידו ולגרום לו למורת רוח. סוקרטס מאיץ בסימיאס לדבר. הוא מזכיר לו את האמונה הנפוצה, כאילו ברבורים שרים יפה יותר לפני מותם (מכאן המונח "שירת הברבור") וכי שירה זו היא הספד עצוב. סוקרטס אומר שאם אכן נכון הדבר וברבורים שרים יפה יותר לפני מותם, הרי שזה משום שהם שמחים על כך שהם עומדים להפגש עם האלוהות שהם משרתיה. זהו פחדם של בני האדם הגורם להם לשקר ולומר ששירה זו מקורה בהספד עצוב. לראיה יודעים כולם ששום ציפור איננה שרה בשעה שהיא נמצאת במצוקה וצער. לציפורים, מוסיף סוקרטס, ניתנה יכולת נבואית[22] לדעת ולהכיר את השאול ומשום היכרות זו הן שמחות לפני מותן.
הערות שוליים
[21] השקפה זו מעמידה הקבלה בין ההיבט המעשי של החיים ואופן ניהולם ביום-יום לבין שאלת אפשרות ההתקרבות אל האלוהות והיא עומדת בקנה אחד עם ההשקפה היהודית הגורסת (בהשראת הרמב"ם) כי המצוות הן תיקון עצמי וחברתי המאפשר התקרבות כזו. בניגוד לכך עומדת הדיעה הנוצרית הגורסת כי האפשרות להתקרבות אל האל פתוחה מיד כאשר מאמינים בבנו, ישו, ללא קשר למעשים וניהול החיים היום-יומיים.
[22] השקפה דומה מציג ספר הזהר: "מטרם שיצא [רבי פנחס בן יאיר] לאניה והנה באו הציפורים ובפיה של אחת מהן מכתב אחד וכתוב בתוכו רשבי יצא מן המערה"(הקדמה, הישיבה במערה, רשב"י). הרעיון עולה שנית בכתבי מוהר"ן סימן ג'. יציאת רשבי מהמערה מקבילה לירידתו של זרטוסטרה מההר. היציאה לא מסמלת התעוררות רוחנית (כמו במשל המערה ב"פוליטאה"), אלא הוצאה אל הפועל של תוצאות התעוררות זו במרחב החברתי. זו חזרה למערה שמטרתה לספר לכל אלה שבפנים (או בחוץ) על האמת העמוקה החבויה במציאות. היציאה הראשונה של רשבי מולידה בו חימה והוא שורף עם עיניו אנשים העוסקים במלאכת הפרנסה מתוך כעס שאינם לומדים תורה. האל עצמו כועס עליו בשל כך ושולח אותו לעוד שנה במערה. בסופה, רשבי מגלה אמפתיה לבני אדם וליבו מתרכך.
סימיאס מבקש, בזהירות רבה, להעביר לסוקרטס את ספקותיו באשר לנאמר. הוא מודה שהוא וקביס חשים ש"הדברים לא הוכחו די צרכם". הוא מבקש להבהיר שספקנות כזו היא עניין שבהכרח, עבור מי שמבקש באמת ובתמים "לבדוק את העניינים היטב". אלו אשר מסכימים לאמץ את מה שנאמר להם, בין מתוך חולשה ובין משום שנואשו מלהכיר את האמת אינם אלא "גברים רפי רוח מאד". לעומתם, עזי הרוח מסכימים שייתכן וישנם דברים שיוותרו עלומים. התנהלות האדם היא תמיד לקראת הלא-ידוע ובתוך הלא-ידוע. החיים, כמוהם כמים ונדרש כלי שיט חזק , "אלוהי", כדי לשוט בהם בראוי. יחד עם זאת, עז הרוח לא יכול להמתין עד שיבוא כלי שיט כזה ויקח אותו – הוא מחויב לחתור ולהפליג, גם כאשר כל מה שברשותו היא רפסודה רעועה. סוקרטס מבקש לדעת את הפרטים העומדים מאחורי אותן ספקות. סימיאס מזדרז לענות ועורך הקבלה בין גוף האדם לכלי נגינה ("קתרוס ומיתרים") ובין הנשמה להרמוניות[23] שכלי זה מפיק.
לדעתו, הנשמה היא הסידור ההרמוני בין הקר, החם היבש והלח באיברי הגוף. סידור זה שומר על קביעות היחסים בין האיברים לבין עצמם ובין הגוף לעולם הסובב אותו. כמו ההרמוניה המתפוגגת בשעה שכלי הנגינה נהרס ומיתריו נקרעים, כך גם הנשמה מתפוגגת בשעה שנהרס הכלי. אם ההרמוניה (המסויימת) היא היחס בין הכלי לעצמו ובינו לבין העולם, הרי שיחס זה מתבטל בשעה שהכלי מתבטל. עובדת אלוהיות ההרמוניה כשלעצמה איננה מעידה בהכרח שמופעיה נצחיים גם כן. לא סביר לדבר על ההרמוניה המסויימת כמי שעוזבת את כלי הנגינה ועוברת לעולם של הרמוניות, עד שישוב וייבנה כלי שיוכל להחיל אותה, אז מדוע לדבר כך על הנשמה[24]?
סוקרטס מביט ב"עיניים פקוחות לרווחה" בסימיאס ומגיב בחיוך. הוא משבח את הדברים ופונה למאזיניו בבקשה שיקום מישהו ויענה להסתייגות. הוא סבור כי ההחלטה באשר למידת נכונות הדברים תיקבע עם תום שמיעת הצדדים השונים והיא תיפול על פי "נעימת הצלילים" שלהם. קביס מבקש לענות. הוא שוטח את עמדתו באשר לקדימות הנשמה על הגוף וטוען כי "הוכח מעבר לכל ספק" כי הנשמה קודמת לגוף. יחד עם זאת, אין הוא מקבל את הטענה שהנשמה נותרת לאחר מות הגוף. הוא ממשיל את הנשמה לאורג היוצר לעצמו בגד, המשול הגוף. בשעת המוות אובד הבגד האחרון שארגה לעצמה הנשמה. הוא מעלה את האפשרות שגם אם הנשמה מחליפה גופים, הרי שהיא מתבלה בסופו של דבר ואובדת. משום כך, הטיעון העקרוני של סוקרטס אודות נצחיות הנשמה זקוק להוכחה שהנשמה לא מתבלה.
פיידון מעיד בפני אכקראטס כי בשלב זה של הדיאלוג חשו כולם מפח נפש וכי סוקראטס הרגיש בכך והזדרז להגיש טיעון מרגיע שכוחו המעודד לא נפל מכוחו של נאום המפקד לחייליו החרדים, טרם הקרב. פידון נזכר באותו מעמד מרגש. הוא מספר שישב על שרפרף, הנמוך מהמיטה עליה ישב סוקרטס. סוקרטס שיחק בשערות פידון "היפות" והשתעשע בקול ברעיון שמחר יאלץ לגזוז אותן, לפי מנהג האבלים. מצידו, הוסיף סוקרטס, הוא מוכן לגזוז את שערותיו שלו, במקרה שתשובתו לא תשכנע. מאידך, והיה והתשובה תשכנע, הוא מבקש מפידון לנהוג מנהג ארגוס, אשר נשבעו לא להאריך את שערותיהם עד אשר יצליחו לכבוש מחדש את העיר "תיראה" אשר נכבשה ע"י הספרטנים, רק במהופך – כלומר לגדל שיער מבלי להסתפר. סוקרטס מזהיר את הנוכחים לבל יהפכו מיסולוגים (שונאי חכמה). פידון מבקש מסוקרטס הבהרות וסוקרטס מסביר כי השנאה לדבר מתפתחת על פי רוב, משום שההתייחסות אליו לא היתה מתאימה. הוא נותן כדוגמא את המיסנתרופ (שונא אדם). המיסנטרופ מפתח שנאה לאדם. השינאה מתפתחת, בדרך כלל, לאחר שהמיסנטרופ נחל אכזבות מאותם אנשים שבהם בטח. מקור אכזבות אלו לא באנשים רעים. יותר סביר שמקור הבעיה באדם עצמו, אשר לא גילה בקיאות ביחסי אנוש ולא ידע לנהל את ענייניו מול אחרים. בדומה, גם כאשר נדמה שהפילוסופיה מאכזבת (או למצער מסקנותיה), חשוב לא לפתח כלפיה רגשות שינאה. לא המסקנות ולא השיטה שבאמצעותה התקבלו, היו בהכרח תקולות, אלא האדם עצמו וציפיותיו ממנה. לעיתים מוצא אדם הגיון בדברים ואז מאוחר יותר, משתכנע שהיו שגויים ומתרגז. הרוגז איננו מופנה כלפי עצמו אלא כלפי ההגיון עצמו[25]. סוקרטס מזהיר את המאזינים מפני ביטול ההגיון "כאילו אין בו בריאות". הבריאות החלקית איננה בהגיון, אלא באדם המבטל אותו. הדרישה מאדם המאזין לטיעון הוא לשקול אותו גופה ולא את האדם האומר אותו. הנאמנות לאמת והשאיפה אליה היא הגישה המתאימה היחידה וכל שיקול זר אליה חייב להיות מאובחן ומבוטל.
הערות שוליים
[23] במקור מיוונית harmonia = הסכמה , התאמה. מPIE ar-ti = להתאים ביחד. זהו המקור לאנגלית arm = לחמש.
[24] ההקבלה בין הנשמה להרמוניה סובלת מפגם ההכללה הרחבה מדי. אם הנשמה היא הרמוניה ותו לא, מדוע אי אפשר להבין את ההרמוניה כמשהו חי באמת. אם כך הוא הדבר , הרי שגם גופים דוממים כגון הים או המדבר הם אורגניזם חי ואולי גם האבן המקיימת הרמוניה עם האדמה והעננים הנמצאים בהרמוניה עם הרוח. הטענה כי הנשמה היא יחס, מייתרת את ההבחנה בין אדם חי לאבן או נהר ולא בטוח שזה מה שסימיאס מעוניין באמת לטעון. בהתייחס לטיעון באשר לאיזון הנדרש לכאורה בין יסודות שונים כדי לאפשר את בריאותו של הגוף, יש לציין את הפופולריות שלו בקרב פרקטיקות כגון "רפואה משלימה" או "רפואה סינית". מידת עתיקותו (לפחות 400 לפנה"ס לפחות) עלולה לעמעם אולי מעט מכח המשיכה הטמון בו.
[25] תסכול מוכר מימינו מופנה כנגד מחקרים עדכניים ברפואה ותזונה. רבים נוטים לבטל את הרפואה המדעית ולכנות אותה "קונונציונלית", כאילו היתה רפואה אחרת, בעלת תוקף גדול או למצער שווה.
סוקרטס מבקש לפנות אל טיעוניהם של סימיאס וקביס ולסכמם. על פי סימיאס, הנשמה שקולה להרמוניה. לכן, עם מות הגוף, אובדת הנשמה, כפי שההרמוניה אובדת מכלי הנגינה מרגע שנשבר. על פי קביס, ייתכן והנשמה איננה אובדת מיד, אולם המיתות הרבות שהיא עוברת בגופים השונים, מחלישות אותה עד שגם היא מתפוגגת. לאחר שכולם מסכימים כי זהו סיכום נכון של הדברים, מבקש סוקרטס להבין מה מהדברים שלו מוסכם על כולם. השלושה מסכמים כי הטענה בדבר הלימוד כהזכרות מקובלת. סוקרטס מבקש להראות סתירה בין שתי הטענות. אם אכן הנשמה איננה אלא הרמוניה בין איברי הגוף גרידא, הרי לא ייתכן שהיא נוצרה לפני הגוף. אילו אכן נוצר משהו לפני הגוף, לא ייתכן שיהיה בו יסוד גופני ובוודאי שאיננו יחס בין חלקי גוף ותו לא. אם אכן הנשמה היא הרמוניה, הרי שהיא תלויה בדברים. היא מבטאת יחס בין דברים ולא קובעת אותו. מכאן, שהנשמה איננה קודמת לגוף, אלא פועל יוצא שלו, ואולי אף תוצר לוואי[26].
הרמוניה גרידא היתה משקפת מצבי גוף (כגון רעב או צמא) ולא פועלת כנגדם (להשביע רעב ולהרוות צמא). זאת ועוד, אפשר לדבר על הרמוניה רבה והרמוניה מעטה. אילו היתה הנשמה אך ורק הרמוניה, הרי שאפשר היה לדבר גם על נשמה רבה ונשמה מעטה וזה לא מסתדר עם הקביעה היסודית הרואה בנשמה יסוד פשוט ובלתי מורכב. משהו יסודי לא יכול להיות חסר או עודף – הוא תמיד אותו הדבר. אפשר כן לדבר על נשמה שיש בה סגולה טובה ועל נשמה שנעדרת סגולה טובה. אם הסגולה הטובה היא מידה של התאמה, כלומר הרמוניה, הרי שהנשמה יכולה להיות בעלת הרמוניה או נעדרת הרמוניה.
סימיאס מסכים שאין הדבר הגיוני במיוחד לראות שקילות בין הנשמה להרמוניה גרידא ומודיע כי הוא זונח השקפה זו, תוך שהוא מודה שרעיון זה הגיע לידיו "בלי שום ראיה". קביס מציין את המהירות שבה וויתר סימיאס על רעיון שנראה לשניהם משכנע מאד, רק כמה דקות קודם לכן ומציין זאת בפני סוקרטס בפליאה. סוקרטס מבקש ממנו "לא לדבר גבוהה לבל תפגע עין רעה בנו", כלומר מבקש ממנו להיות סבלני ולהמנע מהרעפת שבחים רבים מדי עליו. הוא מבקש לעבור ולבחון את טענת קביס, כי הנשמה הולכת ופוחתת בשל יציאותיה וכניסותיה מהגוף. השקפה זו מבינה את הגוף כמחלת הנשמה. אילולא הגוף, היתה נותרת הנשמה טהורה ונצחית.
כדי לבדוק אם יש בטענה זו ממש, יש להבין ראשית את מנגנון ההתהוות והכליון. הנסיון להבין זאת מחזיר את סוקרטס אחורה לימי נעוריו. הוא מעיד כי בצעירותו, גילה "תשוקה אדירה לידיעת הטבע". אחת השאלות המנחות לקראת הבנה כזו היתה, בעיניו, שאלת הכליון וההתהוות, אשר בניסוח אחר שלה, היא שאלת הסיבתיות. אם החיים הם תוצאה של התהוות השאלה היא מה הבסיס שממנו מתהווים הדברים. האם הוא השילוב בין חום וקור, כפי שטוען ארכילאוס. האם היסוד הוא הדם, כפי שטוען אמפדוקלס ואולי אלו האוויר והאש, כפי שטוענים אנאכסימנס והירקליטוס, בהתאמה. ואולי הבסיס לחיים הוא המח המאפשר את חוש השמיעה, הראיה והריח המתגלגלים להיות זיכרון וסברה, כפי שטוען אלקמאיון איש קרוטון (איטליה)[27].
הערות שוליים
[26] עמדה זו מקובלת כיום על אלו הטוענים כי החוויה הנפשית היא "תוצר לוואי", או "תופעה מסדר שני" epiphenomenon.
[27] אלקמאיון היה פיתוגוראי שהשפיע עמוקות על סוקרטס. הרעיון שהמח הוא היסוד לחושים מעורר התפעלות בהתחשב במעט שידעו 500 שנה לפנה"ס.
החקירה שהחלה בעקבות סקרנות זו, לא זו בלבד שלא הצליחה למצוא מי מהאפשרויות הוא התשובה, היא גם הצליחה לערער כל ידיעה שכבר נראתה מוצקה קודם לכן. לאחר תקופה ארוכה של התלבטויות נתקל סוקרטס בספרו של אנאכסגורס (המוזכר לעיל)[28]. אנאכסגורס הציע לראות בשכל את הגורם היסודי לכל התרחשות שהיא. תקוותיו של סוקרטס לשמוע מה בדיוק המנגנון המאפשר לשכל להיות הגורם הראשון לתנועות הדברים (ובכלל זה הכוכבים) התבדו, נוכח הטיעונים בסיפרו בדבר האש האוויר והמים וכיוב' "סיבות תמוהות" המניעות דברים. ניכר שאנאכסגורס איננו עיקבי בטיעוניו ואף איננו מודע לבעיתיות בכך. מצד אחד הוא אומר שהשכל הוא סיבת כל המעשים ומצד שני אומר שפלוני נמצא כאן משום העצמות, הגידים וכיוב' נסיבות טבעיות. ואם היה מנסה להסביר את מצבו הנוכחי של סוקרטס בעצמות וגידים וכיוב' היה מפספס לגמרי את הסיבות האמיתיות – והן האשמות היוונים כנגדו והפסדו במשפט. ואם היה האדם רק עצמות וגידים המתרוצצים לאן שהכי כדאי, סוקרטס כבר היה מצוי באיזו עיר רחוקה ובטוחה ולא בכלא, ממתין למותו. סוקרטס מזכיר כי הוא החליט להשאר בכלא משום אחריותו לעשות את מה שטוב, תוך שהוא דוחה את השיקולים הצרים הפורסים את מה שכדאי לגופו.
סוקרטס מצהיר כי בשמחה רבה היה הופך תלמידו של מי שיכול היה ללמד אותו אודות "הסיבה הזו", אולם מאחר ולא מצא כל דרך להשיגה, החליט להסתפק במטרה פחות יומרנית, אבל רק שניה לה בחשיבותה. במקום להביט ישירות באמת המוחלטת ולהתעוור, כפי שקורה כשמביטים ישירות בשמש בשעת ליקוי חמה, החליט סוקרטס ללמוד על כך בעקיפין ולהביט "בהגיון הדברים" , כפי שעושים כשמסתכלים בבואה המשתקפת במים. מבט בהגיון הדברים מלמד על האידיאות. הדבר הוא יפה, מפני שיש לו חלק ביפה כשלעצמו וכיוב'. החלק שבו נוטל הדבר ביפה כשלעצמו הוא המקור היחיד ליופי. אין טעם לחפש את סיבת היופי בפרטים ממנו עשוי הדבר היפה. הנשמה הנאחזת בגוף מביאה לו חיים, בדומה לחום שמביאה האש. הניגוד בין החיים למוות דומה לניגוד בין חום וקור. האש מביאה את החום כפי שהנשמה מביאה את החיים. הניגוד , אם כן, איננו חלק מהנשמה, כפי שאיננו חלק מהאש. מכאן שהנשמה איננה יכולה להביא או להכיל מוות, כפי שהאש לא מביאה עימה קור. הנשמה איננה מביאה את המוות ומשום כך איננה בת כליה. משום נצחיותה, אין היא יכולה למצוא מפלט במוות מרעות החיים. המפלט היחיד שיש לה הוא להעשות טובה ונבונה ככל האפשר. התגלית כי הנשמה בת אלמוות מעצימה במאד את חשיבותו של תהליך שיפורה העצמי. אילו היתה המסקנה אחרת, הרי שהמוות היה יכול להחשב מפלט לרשעים. איש לא צריך היה לשפר את עצמו משום שממילא מתים.
בניגוד לדבריו של אייסכילוס, אין רק "שביל אחד המוביל אל השאול"[29], אלא שבילים רבים[30]. הארץ אליה מופנית הנשמה הטהורה והנבונה שונה מזו שבה נודדת הנשמה הטמאה. זוהי ארץ עגולה הנמצאת במרכז השמים ומוקפת "איתר"[31]. היא איננה זקוקה למשענת, משום שהיא נמצאת בשיווי משקל עם כל עבריה[32]. זוהי ארץ רחבת ידיים וללא אוויר המלאה מערות בתוכן מתקבצים מים וערפל. החיים (כלומר אנחנו) יושבים בתחתית המערות ומדמיינים שהם נמצאים על פני הארץ, כפי ששוכני תחתיות הים מדמים לעצמם שהם יושבים על הים. עבור הראשונים, כמו גם האחרונים, נדמים הכוכבים, הירח והשמש כאילו היו כפי שהם, למרות שבפועל הם מתקבלים באופן מעוות. עבור שני אלה, נדמה התווך סביב כאילו היה שמים, למרות שבפועל זהו אוויר (עבורנו) ומים (עבור שוכני ים מדומיינים אלה). אילו יכול היה האדם לצאת אל מעל האוויר והיה מוציא את ראשו מעליו, כפי שדג יוציא ראשו מהמים, היה נוכח לדעת מה הם השמיים האמיתיים, האור האמיתי והארץ האמיתית[33]. אין הדברים יכולים להגיע לכלל שלימות בים, בשל המלח והגלים. הם מאוכלים ומושחתים על ידם. באופן אנאלוגי, זה המצב גם עבורנו החיים באוויר. כדי לראות כיצד דברים מגיעים לכלל שלימות יש לצאת מחוץ לאוויר. סוקרטס פונה, בעידוד הקהל המאזין, לספר "אגדה על טיבה של הארץ". אגדה זו מסבירה את קיומם המשותף של הסיבתיות החומרית והתכלית השמימית וכיצד הסיבתיות מאפילה על התכלית ומטעה לחשוב שהיא היחידה[34].
הערות שוליים
[28] [ פסקה 97]
[29] המחזה אבד אבל נותרה התייחסות זו.
[30] העמדה של אפלטון מאכזבת מאד נוכח ההתייחסות המבטלת למשפט :"שביל אחד מוליך אל השאול". רק אדם המתייחס אל מותו כסופיות המוחלטת יכול למלא את חייו באופן הראוי. שאלת משמעות החיים היא אחת : כיצד ראוי לחיות נוכח סופיותי. כל השקפה אחרת היא בריחה פחדנית וילדותית או למצער תרגיל לוגי עקר.
[31] במקור aither = אוויר עליון, מPIE aidh = להשרף משורש PIE ai = להשרף, לזרוח. זהו המקור לאנגלית ash = אפר.
[32] להרחבה בעניין מבנה הארץ ראה גם טימיאוס.
[33] אפלטון חוזה ברוחו תמונה מעוררת התפעלות של אסטרונאוט היוצא מחוץ לאוויר ומביט על הארץ מלמעלה ועל השמש והכוכבים.
[34] עמדה זו פותחה ע"י אריסטו. בספרו "התפתחות החיים" (Περὶ ζῴων γενέσεως) מתאר אריסטו את התכלית ככח המעצב העיקרי של צורת האורגניזם (V.8, 789a8–b15). בספרו האחר "פיסיקה" (Φυσικὴ ἀκρόασις) מתאר אריסטו את האמונה כאילו הסיבתיות היא הגורם היחיד בהתפתחות התופעות בעולם כ"אבסורד" (2.8, 199b27-9).
סוקרטס מתחיל את האגדה[35] על הארץ בתיאור המראה שלה "מלמעלה". כשמביטים עליה מלמעלה, הארץ היא כדור צבעוני בדומה לכדור משחק בעל 12 טלאים מעור. דרגת טהרתם של הצבעים המרצדים על פני הכדור איננה מוכרת לנו. מה שאנו מכירים כארגמן, כסף וזהב, הוא למעשה השתקפות חיוורת של הצבעים המקוריים הנפלאים ביופיים. העצים והפרחים יפים יותר מאלו המוכרים לנו והפרות עסיסיים יותר. האבנים חלקים ושקופים ומלאי חן בשלל צבעים. האודם והאיזמרגד המוכרים לנו הם רק רסיסים שנשברו מאותם אבנים טהורות המצויות על פני הארץ (אנחנו , כאמור, נמצאים בתחתית המערה מוקפים אוויר ולא מכירים את כל זה). הצבעים, הצורות והטעמים אינם מסולפים ע"י האוויר, המלח והריקבון המקיפים אותנו, אלא מופיעים במקוריותם ומלוא עוזם, כפי שהם. גם בעלי חיים יש ואף אנשים וכולם נושמים אתר. האוויר, עבור כל אלה, הוא כמו הים עבורנו. תקופות השנה ממוזגות ואין מזג אוויר קיצוני, עובדה זו תורמת לבריאות השוכנים על פני הארץ והם מאריכים חיים. הארץ מכילה שקעים ומערות עמוקות ורחבות. המערות מחוברות ביניהן וזורמים בהן מים ולבה בזרמים עצומים. השמים שאנו רואים כשאנו מביטים למעלה, אינם אלא השתקפות השמים האמיתיים, דרך האוויר. אנו רואים את השמים בזכות הפתח העגול והגדול שיש לאותה מערה שאנו שוכנים בקרקעיתה[36]. זרמי אוויר, מים ולבה מבקיעים לעיתים דרך פתחים ובקיעים באדמה[37] וידוע מקום רחוק שבו מבקיעה הלבה כל העת ושמו "טרטרוס"[38]. זהו המקום שאליו נשפכים כל הנהרות וממנו גם בוקעים. הסיבה לתנועות הנוזלים נעוצה בטילטול המטוטלת שהם מצויים בו. טילטול זה הוא המקור לסופות, גלי הים, שינויים מזג האוויר, זרימת נחלים והיווצרות אגמים וימים. הגדול מבין גופי המים המושפע מתנועת נוזלים פנימית זו הוא האוקיינוס. האוקיינוס מקיף את הארץ בה נמצאים החיים[39], מכל עבריה. בצידו השני זורם נהר ה"אכרון"[40] הזורם ל"אגם אכרוסי"[41]. הנהר השלישי הוא נהר של לבה רותחת בשם "פיריפלגתון"[42]. הנהר הרביעי, הזורם מול נהר הלבה הוא "קוטיקוס". בזרימתו הוא מגיע אל "מקום פראי כצבע הספיר" ויוצר שם את אגם סטיקס. במקומות אלה מוצאים אל הפועל משפטים ועונשים לנשמות. מי שחי "חיים בינוניים", מפנים אותו אל האכרון ושם משיטים אותם אל אגם שבו הם מיטהרים ונותנים את הדין על מעשיהם. נשמות של רשעים מועברות אל הטארטארוס ושם הן שוקעות ולא עולות עוד לעולם. מי שעשה מעשה חמור אבל התחרט על כך כל חייו, ייזרק אל הטארטארוס, אבל ישהה שם תקופה קצובה בלבד. בסופה של תקופה זו תיפלט נשמתו ע"י גל. אם מדובר בנשמת רוצח, היא תיזרק אל הקוקיטוס. את נשמת מי שהכה את הוריו, יפלוט הגל אל הפריפלגתון. נשמות אלה יכולות לקבל חנינה, רק אם הנשמות שבהן פגעו , יסלחו להן. לעומתם, אלה שחיו "בחסידות יתרה", יבואו אל "המעון הטהור" וישכנו למעלה "על פני הארץ". מי מהן אשר טיהר עצמו מספיק בפילוסופיה, ימשיך לחיות ללא שמץ של גוף ויגיע אל המעונות היפים ביותר. אלו מקומות ש"לא קל לתארם" בשל יופיים הרב[43].
סוקרטס מזהיר כי אין זה נאה למי שיש לו שכל בקדקודו, להבין את דברי האגדה כלשונן, כאילו היו באמת מקומות כאלה. האמת בדבר משכן הנשמה, לעומת זאת, איננה שונה בהרבה ממה שמתואר. לכן, כדאי להאמין באגדה זו, משום שהיא מעודדת את הנשמה לשפר את עצמה ולהגיע למקום נשגב ומעורר השראה. לכן טוב להתרחק מהנאות הגוף של חיי היום-יום ולשקוד בלימודים המקשטים את הנפש בחן יישוב הדעת, הצדקה, אומץ הלב וחירות האמת. בשלב זה מבקש סוקרטס לסיים את דבריו ולפנות אל בית המרחץ, כדי שלא יצטרכו הנשים לטרוח בשטיפת גופתו לאחר שישתה את הרעל.
קריטון פונה אל סוקרטס ומבקש ממנו לדעת מה הוא מצווה להם לאחר מותו ובפרט מה לעשות באשר לילדיו. סוקרטס מבטיח לכולם כי הדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות כדי לגמול לו על הוראתו והדרכתו הוא "לשקוד על עצמם" ו"לא להזניח". אם יזניחו ולא ירצו לחיות כפי שהוא סבור שראוי, הרי כאילו עשו לא כלום ולא יועילו כל הטובות שיעשו. קריטון מוסיף ושואל איך הוא מבקש שיקברו אותו. סוקרטס מגחך ואומר לכולם – תראו איזו שאלה הוא שואל אותי. נראה כאילו השאלה יצאה מאדם שלא שמע מה שנאמר עד כה. הוא מזכיר לכולם שלאחר מותו תעזוב הנשמה את הגוף וכי לא אותו הם יקברו אלא סתם גוף. לשאול דבר כזה פירושו לומר למעשה כי כל האגדה והשיחה שקדמה לה לא היו יותר מאשר נסיון לעודד את כולם בדברי סרק. הוא מוכיח אותו כי זוהי "אמירה שאינה כשורה" וככזו היא מחטיאה ונוטעת "נטע רע בנשמות".
לאחר דברים אלה פנה סוקרטס להתרחץ, בליווי קריטון. מאוחר יותר באו שני בניו ואשתו לבקר והוא שעה עימם "זמן רב". כשיצאו נטתה השמש לערוב וסוקרטס יצא מחדרו וחזר אל קהל מאזיניו. הוא התיישב עימם ללא אומר עד שהגיע שליח ה"אחד עשר". השליח הצהיר כי הוא בטוח שסוקרטס לא שונא ומקלל אותו, כפי ששונאים ומקללים אותו חסידיו. הוא יודע עד כמה סוקרטס אדיב ואציל וכי למעשה הוא "האדיב והאציל מכל אלה שהיו כאן עד היום". לאחר מכן הפנה עורף ויצא בבכי. סוקרטס מסב את תשומת ליבו של קריטון באשר לעדינותו של השליח ומבקש להאיץ במי שצריך כדי שיכתוש את הרעל ויביא אותו אליו. קריטון מבקש לדחות את הקץ במעט ומנסה לשכנע את סוקרטס שהשמש טרם שקעה ונותרו עוד מעט שעות שבהן ניתן יהיה לשתות משהו נוסף ולהנות. סוקרטס דוחה את בקשת קריטון ומבטיח לו שאין הוא מתכונן לעשות מעצמו צחוק, ולגנוב עוד קצת שעות עד המוות. הוא פוקד להביא לפניו את כוס הרעל ולהקדים את מה שהוא בלתי נמנע. קריטון נותן את ההוראה וכעבור שעה קלה מגיעה כוס הרעל ועימה ההוראה לשתות ולהתהלך. יש לשכב כאשר מתפשטת תחושת כבדות בשוקיים. סוקרטס נוטל את הכוס בארשת פנים רגועה ואז פונה לשליח ושואל אותו (במידה רבה של ציניות) האם מותר לנסוך לאלים מהרעל. השליח עונה שלא כדאי משום שבכוס כמות מדוייקת. סוקרטס עונה – יהי כן ושותה בשקט את הכוס עד תום. מיד עם הרקת הכוס פרץ אפולודרוס בבכי קולי ופידון מעיד כי מעיניו ועיני קריטון זלגו דמעות למכביר. סוקרטס מבקש מהם להפסיק להתייפח ומסביר כי לא הסכים שישהו בהוצאה להורג נשים, בדיוק בשל כך. לאחר מכן חש כבדות ברגליו ונשכב. מילותיו האחרונות הופנו לקריטון לאמור "אני חייב תרנגול לאסקליפיוס. שלמו לו ואל תשכחו"[44]. לאחר מכן התעטפו פניו והבעה קפואה השתלטה עליהם. אז ידעו כולם כי סוקרטס מת וכך הספידוהו "הוא היה הטוב מכל בני דורו" וכן "הנבון והצדיק מכל".
הערות שוליים
Comments